אני האחרון שירחם על כל האחראים לשפע ה"לא יאה", הנוחתים עלינו על בסיס יומיומי. מה שמגיע - מגיע. כל מי שמזדרז לקחת לעצמו קרדיט ולקצור שבחים במקרים המצדיקים את זה, צריך באותה מידה לקחת אחריות גם על פשלותיו, אם וכאשר.
כשמדובר באמירות המושמעות בשידור חי, אין אפשרות לטעות. ברור לחלוטין מי אמר מה ומי אשם. אבל כשהדברים מגיעים לעיתונות הכתובה, אני מוצא את עצמי לפעמים תוהה האם בכל המקרים יש להטיל את מלוא האשמה אך ורק על הכותב, או שמא אנשים אחרים תרמו אף הם לפדיחה.
יש לשער, שהתשובה היא שכמעט תמיד הכתבים אשמים. בלחץ העבודה הקיים במערכות עיתונים, עסוקים העורכים רוב הזמן בחיפוש שגיאות הקלדה וניסוח, לא באימות נתונים. הם סומכים על הכתבים שיעבירו עובדות בדוקות, גם אם מדובר בכתבים שטועים לא מעט.
הסיבה היחידה שאני כותב "כמעט תמיד", היא החוויה שעברתי לפני הרבה שנים, ודווקא לא בתחום הספורט. אני מביא אותה כאן, לא ככתב הגנה על אדם מסוים או על טעות ספציפית. סתם שתדעו שאחת למי יודע כמה פעמים יכול לבוא מישהו, ומתוך כוונה טובה, או סתם הגדלת ראש שלא לצורך - יגרום לפדיחה גדולה ולנזק שאחר כך לא קל לתקן.
בסוף שנות ה-80' ובראשית שנות ה-90' עבדתי ככתב צעיר באחד המקומונים בצפון. במשך מספר חודשים, נכלל בתחומי אחריותי גם אחד מבתי החולים הגדולים באזור. יום בהיר אחד, קיבלנו הודעה על תושב האזור, שהגיע לבית החולים עם תלונות על כאבים בחזה, ובתום בירור בחדר מיון (שעל פי החשד וטענות המשפחה היה רחוק מלהיות מקיף ויסודי) שוחרר לביתו, שם התמוטט כעבור זמן קצר ונפטר.
מובן מאליו שעשינו מזה סיפור גדול, ובית החולים חטף מכל הכיוונים. אלא מה, לא חלפו יותר משבועיים-שלושה, ואחד ממקורותיי בבית החולים התקשר בדחיפות, וסיפר כי הברק היכה פעם שנייה באותו מקום ממש: שוב הגיע מישהו עם תלונות על כאבים בחזה, וכאילו המקרה הראשון והמצער לא התרחש מעולם - גם כאן שוחרר האיש הביתה עוד באותו יום, וכעבור זמן קצר התמוטט. מיהרתי לבית החולים, ומצאתי שאכן מדובר במקרה כמעט זהה, למעט הבדל אחד משמעותי: הפעם, החולה לא מת במקום, אלא הובהל במצב אנוש ליחידה לטיפול נמרץ.
בימים כתיקונם, הייתי לוקח את כל הזמן שבעולם כדי לראיין את בני המשפחה, לקבל תגובה מבית החולים ולכתוב ידיעה נרחבת ומקיפה. העניין הוא, שהאירוע התרחש ביום רביעי, היום בו יורדים המקומונים לדפוס (לפחות באותם ימים. אין לי מושג אם כך הם פני הדברים גם כיום). ברגע שעדכנתי את העורך הראשי וסגניתו שבבית החולים קורה משהו כמעט זהה למקרה הקודם, התגובה שלהם היתה משהו בסגנון: "סיפור גדול. יש לך גג חצי שעה להעביר אותו".
רצתי לטיפול נמרץ, דיברתי עם בניו של החולה, קיבלתי תגובה מבית החולים ("אנחנו בודקים את נסיבות המקרה"), השתלטתי על שולחן בקפיטריה, כתבתי ומיהרתי לשלוח. מיותר לציין, כי באותם ימים דואר אלקטרוני, לפ-טופים וכל השאר לא היו אפילו בגדר פנטזיה. הכל פוקסס בכתב יד לקלדנית, ורק אחרי שהוקלד לתוך המערכת הגיע לעריכה ולעימוד. למרות כל המגבלות, הצלחתי לעמוד במשימה, וחזרתי הביתה שמח וטוב לב.
ביום שישי בבוקר פתחתי את העיתון. כצפוי, הכותרת הראשית היתה הסיפור שלי (עניין גדול מאוד לכל כתב באשר הוא), עם הפנייה לכתבה המלאה בעמוד החדשות הראשון. דפדפתי לשם, והנה במרכז העמוד תמונה גדולה של החולה, ומתחתיה שמו בתוספת מלה אחת: ז"ל. גם בגוף הידיעה, ויותר מפעם אחת, צוין כי האיש הלך לעולמו.
למרות שהייתי משוכנע לחלוטין - ואף השוויתי מול הידיעה המקורית בכתב ידי - כי בשום מקום בטקסט לא כתבתי שהאיש נפטר, לא התרגשתי בהתחלה. ייתכן, חשבתי לעצמי, כי זמן מה אחרי ששלחתי את הסיפור למערכת הגיע ישירות לשם עדכון כי הוא הלך לעולמו. כבר קרה לא פעם בעבר כי ידיעות עודכנו אחרי שהגיעו למערכת. הרמתי טלפון לבית החולים. איזה נפטר ואיזה נעליים, אמרו לי שם. הוא בדיוק כפי שהיה כשעזבת אותנו: במצב אנוש, אבל בהחלט חי.
התחלתי להרים טלפונים בהולים, ובתוך כמה דקות התבררה התמונה: בשיחה המקדימה עם המערכת, סיפרתי שמדובר באירוע כמעט זהה למקרה הראשון. מישהו בעריכה פיספס את המלה "כמעט", והחליט כי מאחר שבפעם הקודמת החולה נפטר, כך גם הפעם. אותו מישהו, על דעת עצמו ובלי לבדוק איתי, העביר את החולה לעולם הבא, והבעיה העיקרית, מבחינתי, היתה שאיש מקוראי העיתון לא ידע וזה גם לא עניין אותו. על הסיפור היה חתום רק שם אחד: שלי. עכשיו לך תוכיח שזה לא אתה.
בינתיים, התחילו להגיע ידיעות ממקום מגוריו של האיש, על כך שאנשים רבים כבר מגיעים לנחם את המשפחה, וביישוב כולו בלגן שלם. גם מבית החולים התקשרו בכעס גדול, לשאול למה "הרגתי" את האיש וריסקתי עוד יותר את שמם הטוב (?). ניסיתי להסביר כי מדובר בטעות עריכה, אבל אף אחד לא ממש רצה להקשיב.
דווקא בני המשפחה, אליהם צלצלתי כדי להתנצל, קיבלו את הטעות בקלות יחסית. "לא רק שכולנו בני אדם וטעויות יכולות לקרות", אמר לי הבן הבכור, "אצלנו מאמינים שאם אומרים על מישהו שהוא מת בעודו בחיים, זו בכלל סגולה לאריכות ימים. מי יודע, אולי הטעות שלכם תציל את אבא".
אז זהו, שלא. למרבה הצער, יומיים-שלושה אחר כך נפטר האיש. הבירור הנוקב שקיים העורך הראשי עם כל הנוגעים בדבר, הסתכם פחות או יותר במלים האלו: "טוב, היתה פשלה גדולה. תשתדלו מאוד שזה לא יקרה שוב". אין לי עצה טובה מזו לכל גיבורי ה'לא יאה', גם אם הסיכוי שהם ימלאו אחריה זהה לזה של הניקס לקחת אליפות השנה, או בכלל, לצורך העניין.
shaharhermelin@gmail.com
