שאראס, המכונה גם שרונאס יאסיקביצ'וס, ישחק ביום שלישי נגד מכבי ת"א בפעם הראשונה מאז עזב אותה. זה יקרה עם פנתינאייקוס באתונה-הכרך, ולא בנוקיה-ההיכל, מה שידחה רק במעט את החגיגות לכבוד שובו של הגיבור. הוא יתייצב כאן למשחק מספר 3 ואולי יהיה גם משחק רביעי.

ואז נראה צילומים בעמוד הראשון של העיתון. לא של מדורי הספורט אלא של העיתונים עצמם. הארץ תרעש, אין ספק בכך, וניב רסקין יגייס את הדרמטי שבטונים שלו. יש להניח שגם עפר שלח יטרח על איזו שנינת פתיחה ועל פאנץ' ליין מהדהד בעניינו של הליטאי.

כי שאראס הוא אליל למדי. החדות שלו, הרעב להצלחה, השלשות הקטלניות, האחוזים המצוינים מקו העונשין, אמנות השימוש בפיק אנד רול, היכולת להנהיג ולדרבן, כולל גערות ונזיפות לעיתים בחברים שלו. ברגע הראשון זה אולי קצת מעליב או פוגע. אחר כך שוכחים ומבינים שהוא רצה בטובת הקבוצה.

אני מניח שמדובר ברגע מרגש עבור הרבה מאוד אוהדים של מכבי ת"א. ובצדק.

אני גם מנסה לחשוב מה שאראס אומר עבורי, כעיתונאי. כבעל טור. כאיך שתקראו לזה. והתשובה אולי תפתיע: כמעט כלום. והנה אני מסביר, למי שכבר תכנן התנפלות.

ברמה האישית ומנקודת ראייה פרטית לגמרי, שאראס שייך לדור שאחרי. הייתי מעורב בסיקור מכבי ת"א עוד בימי כחייל בגל"צ ואחר כך כמעין מסייע ליוסי לוין ב"עולם הספורט", ולקובי שם טוב ועפר שלח ב"מעריב" מ-1989 ועד 1993 (אובדן האליפות), לפני שהפכתי לכתב המוביל והראשי של הקבוצה הזו מטעם "מעריב".

בתפקיד הזה שימשתי מקיץ 1993 עד שנת 2000. אחר כך ליוויתי את הקבוצה מקרוב יחסית כפרשן במשך עונה נוספת, עונת הסופרו-ליג, אבל כבר לא הייתי כתב הבית של הקבוצה.

יותר מזה, אני זוכר עד היום איך טסנו באותה עונה לשבוע חופש בצפון-איטליה, רעיית הנשיא ואני, עם מעט מאוד נקיפות מצפון דווקא כאשר מכבי ת"א קיימה סדרת הצלבה נגד סקאבוליני פזארו. זו היתה אחת החופשות המהנות בחיי.

אחר כך, 2002, עוד הגעתי לפיינל פור בבולוניה. אבל כבר לא היה לי קשר יומיומי עם הקבוצה, האנשים, האימונים, המשחקים. ושם, פחות או יותר, זה נגמר.

עם שושלת גרשון מ-2003 ועד 2006 לא היה לי קשר בכלל. השחקנים ההם, באסטון, וויצ'יץ', פארקר, שאראס – לא מכיר אותם אישית. ממש ככה. אוקיי, יצא לי לדבר פעם עם פארקר, ואולי פעמיים עם וויצ'יץ', אבל ההיעדרות שלי מהמגרש הלכה והקצינה, הלכה והחריפה. מרצון, מיוזמה.

היו לי ילדים קטנים לגדל. לאהוב. להקדיש להם זמן. נכבשתי.

ומצד שני, הייתי שרוף לגמרי מסיקור השטח. לא בער בי בכלל, לא היה חסר לי בגרוש. התאהבתי בתפקיד של הצופה-כותב מהצד. זה שמכיר את ההתנהלות הכללית, את הדרך שבה המערכת עובדת, את מזרחי-פדרמן-פנאן, את שארפ-בורשטיין, אבל כבר לא צריך לדעת מי נפצע באימון ומה אומר המאמן לקראת המשחק הבא. שיגיד את זה למישהו אחר. זה לגמרי בסדר.

אבל שאראס? שום-כלום, וגם כלום-שום.

אלה היו שנים שהתבססתי כפרשן, וזנחתי לגמרי את עבודת כתב השטח. כזה הוא המצב עד היום, והמצב, עד היום, הוא בדיוק כזה.

זו גם הסיבה ששחקנים כמו פארקר ושאראס לא מופיעים בין חביבי הסיפרה או אלילי הסיפרה בלינק 'אגדות מהלכות' שחבוי מרחק קליק אחד מ'סיפרה סלע'
- שם מימין בתפריט הלינקים.

כי בשנים המוקדמות הנוהג היה שונה מהיום, יו נואו. לא היה 'חביב נולד' ושחקנים נבחרו לחביבים על פי לב הומה ונרגש ולא על פי סטטיסטיקה ומעללים מקצועיים בלבד. בדרך כלל על סמך היכרות אישית, לפחות מינימלית. וכן, כמובן שהם היו חייבים להיות גם שופרא דשופרא על המגרש.

הייתי אחד העיתונאים הישראלים הראשונים שראה את שאראס ודיבר איתו, אלא שזה קרה ב-1996 כשנבחרת ליטא זכתה באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 22 בטורקיה. שבע שנים אחר כך הוא הגיע לכאן, אבל אז כבר הייתי מחוץ לתמונת שולפי העטים, מגישי המיקרופונים ומכווני המצלמות.

כמובן שגייסתי את כל זיכרונותיי הטובים ממנו באליפות ההיא כאשר הוא נחת כאן, וכתבתי על יכולתו ואופיו ושאר כהנה וכשמה. אבל מרגע שהגיע והתחיל לשחק כאן – שאראס היה עבורי עוד שחקן שרואים בטלוויזיה. שחקן טוב מאוד אמנם ומיוחד, אבל מרוחק ולא קשור.

ולכן, בעצם, אני לא מתרגש מבואו ברמה האישית. דרוך ונדרך לקראת סדרה מעניינת בין פנתינאייקוס למכבי ת"א, זה כן. אעקוב אחרי שאראס יותר או פחות מאחרים, זה כן.

אבל איך לומר זאת: אם וונדל אלכסיס ודייויד ת'רדקיל היו משחקים כאן עם פנתינאייקוס בעוד שבוע וחצי הייתי נרגש יותר.

כנראה שאני לא נעשה צעיר.

שנסכם על שיר לסיום? הנה זה כאן.