אני בעיצומו של משבר אמון, קשה להכחיש זאת. וחשבתי שהעם אולי יהיה מעוניין לדעת, אולי לפחות ישמש לי אוזן קשבת.

זה הגיע לכך שכיביתי את הטלוויזיה הערב כשהפועל חולון עלתה ל-17 הפרש על מכבי חיפה איפשהו ברבע השלישי מסל של שון דניאל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא (שנעלם אגב מהתחום. הייתכן שנגמל?).

כן, אני בהחלט מודע לזה שהתנאים אינם רגילים.

עברתי חמישה חודשים שאין בהם דבר עם נוחות, נוחיות ונינוחות – המוטו הנשיאותי העליון והקריטי לחיי שלווה.

עולמות חדשים-ישנים מתגלים לנגד עיניי. הפכתי לפרשן כדורסל בטלוויזיה שמדבר על ליגה בלקנית, ליגת תיכוניים, ליגת מכללות, ליגה לאומית. אפילו משחק נשים בליגת העל שידרתי. גם משחק גביע המדינה של מכבי ת"א והשרון/הרצליה. והכל בתוך שבעה חודשים. חמישה מתוכם, כאמור, בתקופת גלות אצל הסבתא בעקבות שיפוץ-קומפלט בלשכה הנשיאותית.

תוך זמן קצר הייתי בגן נר חמש פעמים. לא הייתי שם קודם לכן אפילו פעם אחת.

הייתי בכפר בלום לצורך משחק של תיכון עמק החולה. שנים שלא ראיתי שם משחק.

בחיפה, בירושלים, בנתניה, בנס ציונה, בבאר יעקב. בכולן הייתי. ואני טיפוס שבשבילו ראשון לציון היא מעבר לגבול, וברוב השנה לא יוצא מהמשולש רמת-גן, פתח תקווה (הצד שלי), הדר יוסף (הצד שלה).

אפילו לאבן גבירול אני לא מגיע, ומה יש לי עם ת"א בכלל?

וזה פגע בי מאוד, כל הסיפור הזה. כלומר, לא פיזית, לא נפשית, לא בריאותית. זה פגע בזיקה שלי למקור הכדורסל העיקרי שצרכתי, שאהבתי, שעקבתי אחריו, שהרגשתי מחובר אליו. ליגת קזינו היקרה. היא-היא ליגת העל.

כן, כיביתי את המכשיר אתמול באמצע המשחק. לא הייתי עייף במיוחד, אפילו היה לי קצת זמן פנוי לשם שינוי, אם כי רק קצת. אבל לא יכולתי להישאר עם עיניים על המסך.

כבר כתבתי דברים דומים בעבר, אם כי לא באופן נחרץ כמו הפעם: שמעו, הליגה הזאת מעניינת את ה . . .

ממש ככה.

והמשפט הזה מגיע ממני.

אני הוא שכותב את זה.

הלכתי למראה לראות אם זה אני. וזה אני. בדוק.

החשד המרכזי שלי הוא שכדורסל המכללות אשם. בימים האחרונים אני יושב בלילות ומפרשן כדורסל שאני פחות מכיר, פחות חשוף אליו, פחות מחובר. וכפי האמור כמה וכמה (וכמה!) שורות קודם, נחשף לדברים אחרים לגמרי.

לא ששם הכל טוב ויפה ומוצלח. אבל זה פשוט עולם אחר.

הארבעה זרים וישראלי אחד מדרג בינוני מאוד שאנחנו רואים כאן, זה לגמרי לא זה. הכל נראה פתאום תלוש, חלוש וקלוש. קר ומנוכר. מוזר ומיותר.

והיום אני משוכנע: אם לא הייתי עוסק בזה, יש סיכוי גדול מאוד שהיו עוברות שנים רבות מבלי שאראה משחק בליגת העל. אפילו לא אחד. מסתפק ברפרוף מהיר ביום שלמחרת בעיתונים או באתרים וזהו. לא יודע במה הייתי עובד. עם קצת מזל, זה היה משהו שקשור במוסיקה. בלי מזל, זה היה מסתיים כנראה בהדברת חרקים.

כבעלים וכמייסד של האתר המכובד הקרוי "כדורסלע", וכמי שחג סביב הכדורסל כשחקן (קצת), מאמן ילדים (קצת) ובעיקר כעיתונאי - אני מתנצל ומצטער בפני העם.

חושב, כאמור, שהמכללות אשמות. והשהות אצל הסבתא. והנסיעות האינסופיות הלוך-חזור פעמיים ביום, לפעמים שלוש, כנהג המונית של הילדים. והעומס הנפשי הכרוך בשיפוץ ורכישה ועמידה מול ספקים ובעלי מקצוע שונים. ורגעי המתח, השבר והנחת והסיפוק גם יחד אל מול רעיית הנשיא.

זה הכל ביחד. וכמובן, איך אפשר שלא להזכיר זאת שוב, חמש נסיעות לגן נר הלוך ושוב, שהיו לגמרי מחוץ לתכנון.

החמצתי שלושה מחזורים מלאים העונה של ליגת קזינו בגלל שידורים של כדורסל אחר, ועוד לא מעט משחקים של ימי שני. עד לא מזמן ראיתי כמעט כל אחד מהם. היום? בקושי אחד מהם.

זה אני. הלכתי להציץ שוב במראה. די עייף, לא מגולח, משלומפר למדי, כבר לא ילד. אבא לילדים, ואפילו הרבה שנים בקטע.

אין די מקום בלבי בשלב זה לליגת קזינו ומעלליה, שבפני עצמה עומדת שוב בפני שעתה הקשה שמגיעה בכל פעם שמכבי ת"א מתחילה סדרת פלייאוף ביורוליג. ברגעים האלה היא עומדת מבוישת, ממתינה שאפשר יהיה שוב לצאת החוצה ולזקוף ראש. כאילו מבינה וקולטת שאינה מעניינת. כלבים עזובים, לו היה עוברים סביב אולם כדורסל ודלתותיו פתוחות, ובאותם רגעים מתנהל בו משחק בליגת קזינו - היו מניעים ודאי את זנבם בחוסר אכפתיות וממשיכים הלאה.

לא נכנסים.

אולי כדאי באמת שניפרד קצת, היא ואני. שנתגעגע. לפעמים זה עובד.

היידה סדרות היורוליג, היידה טורניר ה-NCAA.

קזינו תחכה.