שלב ההצלבה ביורוליג הגיע, ושוב מוצף העם באינספור ניתוחים, פרשנויות, תחזיות וכל מה שכרוך בהם לקראת המשחקים בין פנאתינייקוס למכבי. זה חלק מהעניין, ועם הרוב המוחלט של הדברים אין לי שום בעיה. זו עבודתם של הכתבים והפרשנים, זה מה שמצפים מהם ומי שלא רוצה - שלא יקרא, יקשיב או יצפה. לו הייתי פרשן, אני מניח שהייתי שמח לעשות את אותם דברים, למעט אולי אחד: "להיכנס לראש" של המאמנים.

שנים שכולנו חווים את זה, ואני עדיין לא מבין את הקטע הזה. איך שמתקרב המשחק נגלה איזה X ש"נכנס לראש של דייויד בלאט", בעוד Y "מדווח מתוך התדריך הטקטי של אוברדוביץ'", Z מפרט מראש מה יהיה ככל שיתפתח המשחק וכן הלאה וכן הלאה. עד אין סוף ועד אין קץ.

סביר מאוד להניח שזו בקשה של העורכים, והפרשנים לא מסרבים כי זו פרנסתם. עם זאת, אני מוצא את עצמי לפעמים תוהה עד כמה מודע כל מי ש"נכנס לראש" לכך שברוב המקרים הוא יעשה צחוק מעצמו. לא מאמין שיש מישהו חיצוני, שבאמת יכול לדעת כל מה שעובר למאמנים בראש, וגם אם נניח שכן - סיכוי לא רע שהעסק ישתנה די מהר.

בלי לבדוק לעומק, אני מרשה לעצמי להמר שמי שבאמת יצליח להיכנס לראש של אוברדוביץ', ימצא שם הרבה מאוד כדורסל, עוד יותר הרבה קללות בסרבית, ומשהו שנובע מהשילוב של השניים: היכולת לשנות את תכנית המשחק שלו, ברגע שהיא הולכת לעזאזל בדקה הרביעית, למשל עקב עבירה שנייה מהירה של שחקן מפתח זה או אחר, או ארבע שלשות רצופות של אוחיון והנדריקס.

בלאט, מצדו, נחשב, ובצדק, לאחד המאמנים היסודיים ביבשת, ומן הסתם גם מחוצה לה. אין לי ספק שכל שחקן במכבי כבר מכיר בעל פה כל פרט הקשור למי משחקני פאו - החל מהמוּבִים החביבים עליהם וכלה בצבע הדובי שרק איתו הם יכולים להירדם בלילה. נו אז? חסרות דוגמאות למשחקים של מכבי בשנתיים האחרונות, שעל פי תכנית המשחק היו אמורים להיות מוכרעים בצבע ונגמרו עם חמישייה נמוכה שמפציצה מבחוץ?

לפני המשחק, המאמנים ידקלמו את אותן קלישאות - "פאו קבוצה גדולה", "מכבי קבוצה מסוכנת", "אנחנו נותנים להם את כל הכבוד, אבל אנחנו עולים לנצח", והחביבה עליי מכולן: "אנחנו יודעים מה לעשות כדי לצאת עם ניצחון". אם כבר הם ידברו על טקטיקה, הם יישארו במסגרת האמירות שגם נסיכה ב' יכולה לדקלם בעל פה בארבע לפנות בוקר: "צריך לנטרל את דיאמנטידיס", "אסור לתת ללנגפורד להיכנס לקצב", "חובה לשלוט בריבאונד" או "לא לאפשר למכבי לרוץ". וואלה יופי. לא ידענו. מה יקרה בפועל במשחק? אף אחד לא יודע, ודאי שלא מי שלפני כל משחק "תופס ראש".

יוסי הררי, מי שאך לפני זמן קצר כיכב כאן ב"ונשאלת השאלה", שיתף אותי פעם בסיפור מימיו כמאמן אליצור "גלובטרוטרס" נתניה: "באחד המשחקים היינו בפיגור של נקודה, כמה שניות לסוף, כאשר הכדור שלנו באזור קו האמצע. לקחתי פסק זמן, ובניתי תרגיל שהתבסס על העברת הכדור לקרל נברסון, שהיה אמור לחדור לכיוון קו העונשין, ואז לעלות לסל או, במקרה של דאבל-טים עליו, להוריד לטרי פייר או ג'ימי הול מתחת לסל.

"דקה שלמה אני מדבר, מסביר, משרטט על הלוח, וכולם יושבים ועושים 'כן, כן' עם הראש. נגמר הפסק זמן, ואני רואה פתאום שנברסון נעמד מחוץ לקו כדי להכניס את הכדור למשחק. אני צורח ומנסה להפנות את תשומת לבו שהוא בכלל אמור להיות זה שמקבל את הכדור, אבל הוא בצד השני של המגרש, וברעש הכללי לא שומע אותי.

"השופט נותן את הכדור לנברסון, שמחפש למי למסור. ווילי סימס סגור, טרי פייר לא מצליח להשתחרר, ג'ימי הול רחוק מדי. היחיד שמצליח לקבל את הכדור הוא דני ברכה, מי שבכלל רציתי שיכניס את הכדור מבחוץ. ברכה לא מוצא אף אחד, ובלית ברירה, כשעל השעון שנייה או שתיים, עולה לזריקת התאבדות שרק אלוהים יודע איך נכנסת עם הקרש.

"אחרי שהחגיגות קצת נרגעו, בא אליי מישהו שישב ביציע. 'כל הכבוד לך', הוא אמר, 'תרגיל גדול. כולם חיכו שנברסון יקבל את הכדור, או אולי סימס, ופשוט הרגת אותם עם האופציה של ברכה'. לך תסביר. אבל מה זה משנה, יצאתי גדול. הכל בראש".

shaharhermelin@gmail.com