לפני מי זוכר כמה שנים, כשמכבי רמת גן עוד הופיעה בגביע קוראץ', יצא לי באחד ממשחקי הבית שלה לנהל את המזכירות. חצי שעה לפני פתיחת המשחק, התנהל ויכוח עז ונוקב בין המשקיף לבין אנשי רמת גן. הסיבה לוויכוח היתה חשובה מאין כמוה, ואפילו קריטית לקיום ההתמודדות: אחד משחקני רמת גן הופיע למשחק כשלרגליו גרביים שחורים, לא עלינו, ולא לבנים כשל שאר חבריו.

יותר מעשר דקות נמשך הוויכוח הבלתי ניתן לתיאור הזה, כאשר המשקיף מרעיף על הרמת גנים מגוון איומים, מכתיבת דוח חמור ביותר, ועד מניעת פתיחת המשחק עד שיוחלפו הגרביים הסוררים. בסופו של דבר נרגעו הרוחות, והמשחק יצא לדרך. "תגיד", שאלתי את המשקיף, אותו הכרתי היטב, "אין לך במה להתעסק אלא בצבע הגרביים? לא חבל על כל האנרגיה שביזבזתם כאן בדקות האחרונות?". "אין מה לעשות", הוא ענה ברצינות גמורה, "פיב"א ביקשה שנקפיד מאוד בנושא התלבושת, כולל צבע הגרביים".

נזכרתי בסיפור ההזוי הזה במהלך המשחק השלישי בין מכבי לפנאתינייקוס, למראה ההתעקשות הדווקאית (שלא לומר האידיוטית) של השופטים לשרוק למשיכה. ככה זה, פיב"א ויול"ב ביקשו להקפיד, אז הם ישרקו. לא משנה שהתנועה הזו, של השהיית הכדור ביד למשך הרף שנייה נוסף לפני המשך הכדרור, היא משהו טבעי שכל שחקן עושה חמישים פעם במשחק. לא משנה שברוב המוחלט של המקרים אין לכך שום השפעה על המהלך. העיקר שביקשו להקפיד.

זה מה שמפריע להם, המשיכה. הורדות זקיף מתחת לסל? לא קרה כלום. שחקנים חונים בצבע כאילו זה עתה מצאו מקום אחד צבוע כחול-לבן בלב הטיילת? סבבה, לכו על זה. צעדים מכאן ועד הודעה חדשה? לא ראינו ולא שמענו. אבל משיכת יתר? לא אצלנו, חביבי. מה אנחנו, בנק?

אפרופו צעדים. אמא שלי, זכרונה לברכה, לימדה אותי מגיל אפס להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. "תזכור שעל כל אדם, כל דבר ובכל מצב - אפשר למצוא ולומר משהו טוב", היא נהגה לומר. צודקת במאה אחוז. הנה, למה כולם מדברים רק על זה שלמוניקה הוא שופט על הפנים, ואף אחד לא מעלה על נס את העובדה שהאיש הינו ממציא בחסד עליון? אני כבר לא מדבר על השריקות ההפוכות תוקף-מגן, או על חוסר השריקות מהפיסקה הקודמת, אבל איך מחדירה אלמנטרית ועבירה ברורה לטובת דיאמנטידיס - הגיע החבר לואיג'י לצעדים נגדו, רק אלוהים יודע. אין דברים כאלה, תרתי משמע.

מה יהיה ביום חמישי עם השופטים? אותו דבר, מן הסתם, רק בכיכובם של טאלנטים אחרים. לאור ההצלחה המפתיעה שנחלתי בהימור על למוניקה, הגיעו מיד בתום משחק מספר שלוש מספר סמסים מאוהדי מכבי, שביקשו לדעת את מי יקללו ביום חמישי. רק כי מדובר בחברים, ולמרות הנטייה לפרוש בשיא, אני מוכן לנסות שוב: קרל יונגברנד מפינלנד, איליה בלושביץ מסרביה. לפחות אחד מהם מתייצב למשחק מספר ארבע, וייתכן אף ששניהם גם יחד. חכו ותראו.

מה עוד? אה, כן - מלה אחת, קטנונית-משהו, לניב רסקין: זו הפעם המי יודע כמה, שהאיש משחרר לחלל האוויר את המשפט "מכבי חייבת עכשיו סטופ הגנתי". לעניות דעתי הלא קובעת, "סטופ" משמעו "הגנתי", לא ככה? מי שיצליח לאתר איפשהו סטופ התקפי - מוזמן לפנות למערכת. גם "עשר שניות לשעון ההתקפה", זו לא בדיוק עברית תקינה. או "עשר שניות על השעון", או "עשר שניות לסיום ההתקפה". שילוב של שניהם - ממש לא.

ומשהו אחרון מכיוון אחר לחלוטין: אלפי מלים נשפכו, נשפכות ועוד יישפכו על הסדרה בין מכבי לפאו, אבל איך זה שעד עכשיו לא טורח איש להתייחס לדילמה האדירה, בה מצויים בימים אלה מארגני הפיינל-פור באיסטנבול. "מה יותר גרוע מבחינתנו?", הם חושבים שם מן הסתם, "לא רק שכל קבוצותינו עפו מזמן. עכשיו, או שיציפו את כיכר טאקסים ואת הבזאר הגדול אלפי ישראלים, בהם אנו ממש לא חפֵצים בימים של שפל חסר תקדים בין המדינות, או שיהיו אלה אלפי יוונים, אותם אנחנו אוהבים כמו טיפול שורש ללא הרדמה? איזה רעל עדיף מבחינתנו ואנה אנו באים עם העניין הזה?".

אכן בעיה, אולם גם כאן, נאמן למורשתה החינוכית של אמא שלי ז"ל, מצאתי את חצי הכוס המלאה: זו לא הבעיה שלי.

shaharhermelin@gmail.com