לפני כל דבר אחר, ולמרות כמה מיילים שהגיעו בנושא - אין לי כוונה לבזבז יותר מדי סייבר-ספייס על השיפוט במשחק החמישי בין פנאתינייקוס למכבי. אם לקצר, היה שיפוט גרוע (כצפוי), מכבי סבלה ממנו יותר (כצפוי), לא חושב שהיתה עבירה על בורשטיין בשניות האחרונות (וגם אם היתה, אין שופט בחלק הזה של שביל החלב, שהיה מעז לשרוק אותה).

רציתי לעסוק במשהו אחר, ברשותכם. אני הולך לומר משהו, שיש להניח שרוב העם לא יסכים איתו, שלא לומר יראה בו חילול הקודש. עם זאת, לא זה מה שימנע ממני לומר זאת, ולו רק כדי לבדוק האם ישנם בנמצא עוד "כופרים" כמוני וכמו רב"ס, שכבר הביע את עמדתו הנחרצת בנושא בשיחה בארבע אוזניים.

אני ממש לא אוהב כדורסל מכללות.

טוב, אולי "לא אוהב" זה קצת מוגזם. בכל זאת, מדובר בכדורסל, ענף הספורט האהוב עליי מכולם. אבל אם לתרגם זאת לשפה ולפרמטרים הפשוטים ביותר: שום דבר בעולם, אבל שום דבר - כולל זהות הפרשן - לא יגרום לי להפסיד ולו דקת שינה בודדת לטובת איזשהו משחק מכללות, אפילו אם מדובר בגמר הפיינל פור. יודעים מה? גם אם המשחקים נופלים על שעות בהן אני ממילא ער, רוב הסיכויים שלמעט זיפזופ רגעי לבירור דקה-תוצאה - אעסיק את עצמי בדברים אחרים.

לא שאין שם דברים טובים, חלילה. ודאי שיש. אווירה פנטסטית, יריבויות היסטוריות מרות כלענה, שחקנים מצוינים שחלקם (וזה תמיד מעניין לנחש מי) יככב בקרוב ב-NBA, היי-לייטס בכמות נאה, פה ושם סיפורי סינדרלה וכן הלאה וכן הלאה. ברם אולם ולמרות כל אלה, הצטברו על המאזניים הפרטיים שלי גורמים, המכריעים בנוק-אאוט לטובת הכף השנייה.

קודם כל ולפני הכל, שעון הזריקות. העובדה שבמכללות כל התקפה יכולה להימשך - ובמקרים רבים מאוד אף נמשכת - 35 שניות, הופכת את העניין למייגע, על גבול הטרחני. אחרי שמתרגלים ל-24 שניות בכל מקום אחר, תוספת של כמעט 50 אחוז לכל התקפה היא אסון. המוני פוזשנים נמרחים לאין קץ, משל היו גארד שמנסה לסחוט עבירת תוקף מסחורצאניטיס.

אנשים יכולים לדבר מעכשיו ועד בכלל על טקטיקה, על סבלנות בהתקפה, על דרישות גבוהות מההגנה ועל מה שהם רוצים. בשורה התחתונה, זה בלתי נסבל, ואף מביא איתו תוצאות לתפארת נבחרת יוון של יאנאקיס - בסגנון עדות ה-47:51. חוץ מזה, סגנון משחק שכזה מאפשר לשורה ארוכה מדי של שחקנים בינוניים-מינוס, שלעולם לא יגיעו לכלום, להשתלב איכשהו במערכת. באמת שאין לי בעיה אישית עם זה שהחבר'ה האלה מוצאים דרך להיות חלק מהחוויה, פרט לעובדה הפעוטה שזה בא גם על חשבוני.

בנוסף, יש את עניין הדיקטטורים. הדומיננטיות של המאמנים במכללות, היא ככל הנראה הגדולה ביותר שניתן למצוא בספורט, או לפחות בין השתיים-שלוש המובילות. לא רק אצל הגדולים, הוותיקים והבכירים שבהם. כל מאמן קולג' הוא הסגן של אלוהים, ולדעת רבים מהם אלוהים הוא הסגן שלהם. כמעט כל מהלך על המגרש מתבצע רק בהתאם להוראות המאמנים, ואלה שלא - יביאו מן הסתם לספסול מיידי של ה'עבריין'. שלטון יחיד, באופן הטוטאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אבל ברוב המקרים - גם אם יש שחקנים שהם משכמם ומעלה, במיוחד בהתקפה, עדיין יילקח מהם חלק גדול מחופש הפעולה לטובת תכנית המשחק, הטקטיקה והקבוצתיות. זה לא מקרי שהצלחה מסחררת של לא מעט שחקנים ב-NBA מתקבלת בתגובות בסגנון "וואו, לא ידענו שהוא עד כדי כך טוב". כאשר המערכת, כלומר המאמן, כופה על הקבוצה את רצונו באופן אבסולוטי, התוצאה היא "סירוס" של חדוות היצירה, לפחות חלקית.

באותו עניין, מייקל ג'ורדן סיפר פעם (כמדומני בטקס צירופו להיכל התהילה), כי באחד ממשחקיו הראשונים בצפון קרוליינה, כשלדעת המאמן דין סמית' ועוזריו, לקח על עצמו קצת יותר מדי מבחינה התקפית, אמר לו אחד העוזרים את המשפט הידוע והשחוק: "Remember, there is no i in 'team'". "אתה צודק", השיב האלוהים-לעתיד, "but there is i in 'win'…".

וישנו נושא העבירות הקבוצתיות. גם עוד עשרים שנה, כנראה שלא אצליח לזכור מאיזו עבירה קבוצתית הולכים לקו, מתי מדובר באחת ועוד אחת ומתי בשתי זריקות. אבל יותר מזה, לעולם לא אבין מדוע מתעקשת המערכת על השיטה ההזויה הזו, במקום להחליט שכמו בכל העולם - החל מעבירה X זורקים שתיים ודי. אם לא די בכל אלה, מתגלים מדי שנה הבדלי רמות גדולים מאוד בין המכללות באזורים השונים, המביאים לכך שלאורך רוב העונה מוכרעים המון משחקים כבר אחרי כמה דקות בודדות, ומשאירים את הצופים לגארבג' את עצמם לדעת.

בשורה התחתונה, יכול להיות שעשרות מיליונים בארה"ב ומחוצה לה לא טועים, מבחינתם, בכך שהם נצמדים למרקע בכל פעם שמופיע עליו הלוגו של ה-NCAA. ככל שזה נוגע לי, זה לא ממש נוגע לי. חוץ מפרצוף ה"הרגע בלעתי קופסה שלמה של מלפפונים בחומץ, כולל המכסה" של מייק ששבסקי, רגע אחרי שדיוּק עפה מהטורניר - עדיף, כמו השנה, בסיבוב הראשון - שום דבר בכדורסל המכללות לא באמת חשוב.

shaharhermelin@gmail.com