משינה, 31.3, חולון

מגיע לזה רק עכשיו כתוצאה מעומס אדיר באחרונה. האפקט קצת נשכח בחלוף יותר משבוע, ובכל זאת – לא נפקיר את העם בלי אייטמון רלוונטי.

קצת לפני השידורים החיים של חצאי גמר המכללות שארכו לילה שלם, היה לי העונג להתייצב להופעה של משינה עם רעיית הנשיא וזוג חברים.

מוזר, מעולם לא ראיתי את משינה בהופעה עד לרגע הזה. יש לי את רוב התקליטים שלהם, אולי אפילו את כולם, והופעה חיה – שום-כלום וגם כלום-שום. לא יצא, לא ממש חשבתי או הגעתי אליהם. בטח כל עוד הם הופיעו בפארקים ענקיים ובמקומות הומים. גדול עלי הבלאגן.

ובינתיים, הם התבגרו. בני 50, פחות או יותר. עכשיו הם יותר מנוסים, בשלים, כנראה שגם רגועים ונוח להם גם בקטן ובצנוע. אל חברי הלהקה שכולם מכירים צורפו שניים: יעל דקלבאום מצד אחד של הבמה
ופיטר רוט מהצד השני.

טריק מעניין, אני חושב. בדרך זו משינה מתעדכנים, מתחדשים וקצת כמו קבוצת ספורט מצעירים את ממוצע הגיל של ההרכב. אחר כך, כשרוט מנגן ויעל שרה, או להיפך, הכל ברור: שני טאלנטים יוצאים מהכלל. כבוד להם שהם מופיעים עם משינה, זה נכון, אבל גם משינה יוצאת נשכרת מזה. מאוד נשכרת.

הפלוס במשינה הוא כמות הלהיטים הבלתי נגמרת. הם יכולים לנגן שעות ו-95 אחוז מהשירים יהיו כאלה ששמעת פה או שם או פעם או אפילו אתמול. "אחכה לך בשדות", הכוכבים דולקים על אש קטנה", אז למה לי פוליטיקה עכשיו", את לא כמו כולם", "תחזור תחזור", "רכבת לילה לקהיר". לא חסרים. פה ושם מפנים זרקור לאיגי דיין המתופף, למייקל בנסון, לשלומי ברכה ולאבנר חודורוב, אבל הפוקוס הולך כמעט תמיד ליובל בנאי.

במונחים של משפחת בנאי, כסף והכנסות, יובל הוא כנראה המצליח ביותר אי-פעם. יותר מיוסי וגברי, שעבדו והתפרסמו בכסף של פעם קצת כמו מיקי ברקוביץ', נניח, שיוגב אוחיון ודאי מרוויח כיום בעונה אחת מה שהוא השתכר בשלוש עונות בשיא תהילתו.

העניין הוא שיובל בנאי נטמע במשינה. זה לא יובל בנאי ומשינה, זו משינה. ולפיכך, אם תעשו פעם משאל בין 50 איש אקראיים שעוברים ברחוב ובו שאלה אחת: מיהו הבנאי המצליח מכולם? סביר שלפחות מחצית מהאנשים ישכחו אותו לגמרי בין אורנה למאיר לאהוד ליוסי לחיים וכל האחרים.

אגב, הוא דומה דמיון מחשיד למאיר איינשטיין. הולך ונעשה דומה. הבדלים בפוני אמנם ובזקן, אבל במראה הכללי הולכת ונרקמת זהות הדרגתית.

משינה מהוקצעת, יודעת את העבודה. מאוד יודעת. המון ניסיון, מוכשרת מאוד. ואגב, "אנה מוכשרת, המון פוטנציאל" לא נוגן לאורך כל הערב. חסר מאוד לרעייה, כמו גם "אהובתי", שנעדר. אולי הפכו להמנונים שלחברי הלהקה קצת נמאס מהם, מי יודע

ביצוע רגאיי חזק מאוד ל"אבל אין" תופס את האוזניים, מייקל בנסון מרביץ את "הכל עוד אפשרי" ההיסטורי והמתוק ורצף הלהיטים נמשך בלי הפסקה, עם איזו חריגה לטובת שיר שכתב עמיר לב ולא התלהבתי ממנו בשמיעה ראשונה (סליחה ומחילה מהכותב).

אבל שום דבר לא עושה את זה כמו יעל דקלבאום.

לא זיהיתי אותה. לא כשהיא ניגנה ולא כשהיא שרה. אבל איזו זמרת, יאאא אולוהייים! היה אומר על זה זוהייר בהלול לו היה נקלע למקום. איזה קול.

"זו אחת הזמרות שהיו בבנות נחמה", גילתה רעיית הנשיא בקיאות אין קץ. וואלה, אכן כי כן. זו היא. אבל לא ידעתי ולא זכרתי שיש לה יכולות קוליות כאלה.

משינה מפרגנים לה. יש לה איזה דואט ועוד חצי דואט או משהו עם יובל, והיא גם מקבלת קטעים משלה, כולל שיר בשם "קצוות" מתוך אלבום משלה ועוד זריקות של שירים של הלהקה לכיוונים אחרים לגמרי. שיר שנולד מתוך שיר, מרגע שהוא פוגש אקורד דומה או זהה. קטעים באנגלית ברמת שפת אם. פעם היא נשמעת כמו זמרת אופרה, פעם כמו זמרת נשמה, פעם כמו סולנית של להקת רוק כבד. מוסיפה פן שלמשינה לא היה מעולם. הרבה יותר מסתם חזות וקול נשיים. תגלית העונה, מה יש לומר.

פיטר רוט גם הוא נותן קולו ומזמרר איזה קטע, כדי לגלות שהקול שלו טוב יותר בעצם משל יובל בנאי, ושיכול להיות שאם הוא היה זה ששר את כל השירים במקום הסולן הקבוע הם היו נשמעים טוב יותר.

אבל לבנאי אף פעם לא היה הקול הכי טוב בארץ וגם לא קרוב לזה. יש בו את החספוס והרגישות הנכונים כדי להוביל את הלהקה הזו באותה מקצועיות גם ככותב וגם כסולן וכמציג, שנים רבות מאוד אחרי שעלו לבמה בפעם הראשונה.

מלה וחצי בענייני תאורה: לכוון זרקורים לתוך העיניים של הקהל ולהכות אותו בסנוורים פעם אחת זה מגניב. בפעם השלישית והשישית זה מציק. אנחנו כבר לא בני 20, כן? קאט דה בולשיט פליז.

נהניתי מאוד. יופי-טופי. ולהמשיך משם ישירות לקנטקי נגד לואיוויל ואוהיו סטייט נגד קנזס, זה בכלל סטארט-אפ היסטרי. בגדול, עושה חשק לעוד, במקום קצת יותר נוח להופעות מוסיקליות מאשר להיות תקוע באמצע השורה הארוכה בתיאטרון חולון.