חג שמח ערן,

מה שלומך?

זמן רב אני חושב לבקש ממך, והנה אני עושה זאת. נא השווה בין דיאמנטידיס לבודירוגה, שני חניכי אוברדוביץ', שניהם היו עם שאראס.

מסתקרן לקרוא את מסקנותיך.

אבנ"ס

זה אתגר אז בוא ננסה, אבל לא ברמה המדעית-היסטורית-מדוקדקת-עד-אחרון-המספרים-והתארים עם קבוצות ונבחרות, גם לא במדי פאו בלבד, כי זו באמת עבודת גמר לכל דבר ועניין.

ואני – כל מה שאני רוצה הוא להישאר במסגרת האייטמון הנרחב ולא יותר. ובעיקר לחזור הביתה בשלום אחרי משימה כבדה כל כך.

התשובה במחשבה ראשונה היא בודירוגה. איך לא.

התשובה במחשבה שנייה היא בודירוגה. יאאא אולוהייים!

גם במחשבה שלישית ורביעית התשובה היא בודירוגה, אבל התשובה הסופית שלי היא דיאמנטידיס.

במלוא הכבוד לבודירוגה, שהוא אחד מאלילי סיפרה בסלע, אני חושב שדיאמנטידיס הוא כדורסלן שלם. וכן, אני מרגיש כאילו הרגע ניתצתי מוסכמה, כי איך אפשר להניח אגדה כמו בודירוגה דרגה אחת מתחת למישהו?

בודירוגה חריג בנוף. הוא זרח בהתקפה, הוא הלהיב בשנותיו הראשונות באופן בו שיחק כרכז בגובה 2.05. אני זוכר את עצמי בטורניר תל-אביב ביד אליהו מביט בו כזר בגיל 19 עם טרייסטה, כזה שגורר השוואות למג'יק ג'ונסון אירופי. לא נתקלתי במישהו דומה בכדורסל האירופי נכון לאותו זמן. השליטה שלו בכדור ובקבוצה עוררה התפעלות. הוא פשוט ניהל את המשחק מעל לראש היריב, וכל זה לצד היכולות שלו לקחת שחקן לסל על אף שלא היה אתלטי במיוחד או מהיר. ההטעיות שלו הפכו לשם דבר עם השנים ועדיין היה קשה מאוד לעצור אותן. שחקן התקפה בחסד.

גם דיאמנטידיס זורח, רק שהוא עושה את זה בהגנה במשך שנים. ולא יעזור כלום – הגנה אמנם יכולה לגרור תשואות התפעלות אבל לא כמו התקפה, אם מודדים ובוחנים לאורך זמן. זו אחת הסיבות שרוב האנשים יבחרו בבודירוגה ולא בדיאמנטידיס.

בשנים האחרונות, עם זאת, הוא שיפר מאוד את רמת הביצוע גם בצד ההתקפי. הקפיץ את האחוזים מהקו ומשלוש. מבין שהוא האיש, מתפעל את הפיק אנד רול במיומנות רבה, מוסר מצוין לגבוהים, חודר לסל וזורק בלי חשש או מגבלה שאפיינו אותו בעבר. כיום, למשל, הוא לוקח סדר גודל של 5 שלשות למשחק לעומת 2.5 בתחילת דרכו ביורוליג.

והשורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה: יוצא שיש לנו עסק עם מישהו שהיה אדיר-אדיר-אדיר אבל עבד בעיקר בצד אחד של המגרש, לעומת מישהו שעובד בשני הצדדים ובחלק ההתקפי משתפר מעונה לעונה ולאחרונה הצליח לגעת מפעם לפעם ביכולות ההתקפיות של בודירוגה.

שוב, לא אכנס לעומק המספרים עצמם, אבל אני חושב ומעריך ששתי הסדרות האחרונות של דיאמנטידיס נגד ברצלונה בעונה שעברה ונגד מכבי ת"א העונה, כשהוא בן 31-30, הן בודירוגאיות לכל דבר ועניין גם התקפית, בהשוואה לסרבי באותו גיל.

נגד ברצלונה היו ליווני 18 נקודות בממוצע, 39 אחוז לשתיים, 43 אחוז לשלוש, 84 אחוז מהעונשין, 4.8 אסיסטים, 3.4 ריבאונדים ו-7.8 בסחיטת עבירות. זה לגמרי בודירוגה, למעט האחוזים לשתיים.

נגד מכבי ת"א היו לו 14.8 נקודות, 50 אחוז לשתיים, 39 אחוז לשלוש, 82 אחוז מהעונשין, 5.2 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 1.6 חטיפות ו-7.4 עבירות שסחט. בודירוגה, נו.

כל זה טוב ויפה בהרבה מובנים. חטיפות, אסיסטים, חסימות, הגנה אישית. דיאמנטידיס, לדעתי, עולה על בודירוגה בתחומים האלה ואני מניח שגם המספרים המצטברים לאורך שנות הפעילות שלהם יעידו. אבל משהו מציק בקביעה החד משמעית שלי. אפילו לי. בעיקר לי. ואני חושב שאני יודע מהו.

הגאונות ההתקפית של בודירוגה.

כי בסופו של דבר ואני חוזר על עצמי - לא יעזור כלום, לצופה הממוצע מה שחשוב הוא התקפה ולא הגנה, ושם שחקנים קונים את עיקר ההערכה שלהם מהציבור.

בקטגוריה הספציפית שנקראת גאונות התקפית ומכילה כל כך הרבה בתוכה, בודירוגה עלה בהרבה על דיאמנטידיס. למעשה, את מרבית השם הגדול שלו הוא עשה מרמת ביצוע התקפית גבוהה מאוד במאני טיים, מהוצאה לפועל, מקבלת החלטות, מיכולות מנטאליות יוצאות דופן ברגעי אמת מול כל יריבה ובכל מעמד.

אז אוקיי, דיאמנטידיס נתן הופעה מהסוג הזה נגד מכבי ת"א במשחק מספר 5 בסדרת רבע גמר היורוליג, ו-25 נקודות שקלע ב-85-86 של היוונים הוא שיא אישי בקריירת היורוליג. לבודירוגה היו כמה וכמה כאלו. לדיאמנטידיס יש פחות. הוא שחקן של 10 נקודות במשחק בסופו של דבר. אפילו פחות. בודירוגה סיים את קריירת היורוליג שלו (במסגרת יול"ב, משנת 2001 ועד 2007, ובגילאים 28 עד 34) עם 16.1 נקודות במשחק.

שלא לדבר על השנים המוקדמות בגילאים צעירים יותר במסגרות שהתנהלו תחת פיב"א, אז קלע ממוצעים שנעו בין 15 ל-20 נקודות בעונה, פחות או יותר, בטרייסטה, ריאל מדריד והשנים הראשונות שלו בפנתינאייקוס. במונחים של צבירת נקודות, הגעה לקו, מגוון טריקים באחד על אחד ופשוט ווינריות התקפית, בודירוגה היה גדול יותר. גדול בהרבה. ואת כל זה הוא עשה תוך הפגנת אי-נוחות מסוימת מטווח השלוש, אזורים שנהג לזרוק מהם בערך זריקה או שתיים במשחק בממוצע עונתי.

הסרבי חשב התקפה לפני כל דבר אחר, והנה נתון (לא עמדתי בפיתוי) שיעזור להבין את זה: בעונה האחרונה שלו ביורוליג, כשהוא בן 34 ובמדי רומא, הוא זרק 10.3 פעמים לסל. דיאמנטידיס, לעומתו, בעונה הנוכחית, כשהוא בשיא יכולתו (ואולי אפילו קצת מעבר לשיא) זרק 7.2 פעמים לסל בקבוצה שהוא הכל יכול בה. בעונה הקודמת, שהסתיימה בזכייה בתואר, הוא זרק 7.5 פעמים בממוצע למשחק. תוסיפו לזה את העובדה שרק מעטים באירופה הגיעו לקו העונשין יותר מאשר בודירוגה בשיאו, אם בכלל, ותקבלו שחקן התקפה עדיף בהרבה.

אבל הגנתית? בודירוגה לא דמה בדבר לדומיננטיות שדיאמנטידיס נהנה ממנה. אם אני זוכר נכון, היווני נבחר בכל השנים למעט אחת לשחקן ההגנה של היורוליג על ידי מאמני הליגה, מאז החלו לבחור כזה ב-2005.

אני מדבר על אחד על אחד, על אחד בשביל כולם, על עצירת מתפרצות לבד, על הרתעה הגנתית בעזרת מוטת הידיים העצומה, על נחישות יוצאת דופן ואינטליגנציית משחק מרשימה, על צ'ייס דאון בלוקס שרואים רק ב-NBA ומצד שני חסימות על שחקנים שזורקים מחוץ לקשת השלוש. אני מדבר על השפעה על משחק שלם וקבוצה שלמה דרך ההגנה מצד אחד, והכתבת הקצב בהתקפה מצד שני. לבודירוגה היה רק צד אחד.

לא נכנסתי למספרי תארים אישיים וקבוצתיים וברמת הנבחרות הלאומיות של כל אחד מהם, גם כי אני עצל וגם כי הקריירה של דיאמנטידיס לא הסתיימה עדיין וההשוואה תהיה חלקית בלבד (סתם תירוץ, אני יודע). ובכל מקרה, המספרים היבשים בסיכומו של דבר אומרים בודירוגה, אני מניח. לעזאזל, הוא אפילו הצליח להסיר את קללת ההפסדים של ברצלונה במשחקי גמר במשך 19 שנים כשהוביל אותה לתואר ראשון במפעל האירופי הבכיר ב-2003.

אבל הראש, לא לפני מאבק עם הלב ובניגוד לשם הראשון שקופץ על הלשון, אומר דיאמנטידיס.