ככה אני אוהב אותנו. נאבקים, נלחמים על שלנו. על זהותנו. מכירים בכך שאנחנו בנטון טרוויזו ולא סתם עוד קבוצה. לא טראמו, לא אודינה, לא רג'ו אמיליה ולא אוולינו. אנחנו בנטון טרוויזו. וככה בדיוק אנחנו צריכים לשחק.

מעשה במשחק חוץ נגד סקאפאטי שעמד לפנינו כמוקש מקולל. יצאנו אליו בחשש, מאחר שערב ההתמודדות היה המאזן שלנו 2-1 שלילי, בעוד לקבוצה הביתית היו שני ניצחונות והפסד אחד. ואז מה אם אנחנו אלופי איטליה והם רק עולה חדשה? זה לא כמו בארץ, שעפולה/גלבוע לא יכולה לנצח את מכבי ת"א גם אם תשחק שבעה ימים ברציפות. פה זה איטליה. כל דבר אפשרי.

ובאמת, סקאפאטי הובילה. עד לתום הרבע השלישי היא הובילה 60-65, וגם בהמשך. ואז לקחנו אוויר ונכנסנו למלחמת חפירות. התעקשנו, לא הרפינו וסיימנו משחק בניצחון עם הפרש שאולי לא משקף את המהלך כולו, 77-88, אבל יצאנו בחיים ובראש גאה מאולם חוץ קשה. ועכשיו תראו כולכם איך חזר הביטחון ואיך מכאן והלאה דברים ילכו קל ונוח יותר. כי כאן, נגד סקאפאטי, גילינו את עצמנו מחדש.

ובאו על החתום: מרקו מורדנטה 14, ניקוס זיסיס 13, ריצ'י פרהאם 12, מרקוס גורי 11, ספנסר נלסון 10 (הופה, קיבלת צילום בכדורסלע, הא?), טרל ליידיי 9 (מה עם לחלק כמה אסיסטים, יא מנוול), ג'ואי בירד 7, אנג'לו ג'ילי 5, מתיאו סוראנייה 2 (הלו, זה לא מספיק. תתאושש כבר).

וגם דייויד בלאט.

וביום ראשון מונטגראנארו בבית, קבוצה שניצחה אתמול את מילאנו ב-13 וגרמה לה הפסד ראשון העונה. ואף על פי כן ויחד עם זאת ובעיקר למרות זאת, נתון-ניתן להם 15 הפרש בהליכה. תרשמו מה שאמרתי.

ועוד קודם לכן נחגוג ניצחון ביתי על ז'לגיריס בפתיחת היורוליג. הולכים אל הלא נודע? ממש לא. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו ומי שטורח בערב שבת ולא מאמן ביום כיפור, אוכל בנחת ובכיף במוצאי-שלהם.