לפני כשבועיים, יצא לי לנהל שיחת טלפון לא קצרה עם שי לוי, כתב הכדורסל של ONE. במסגרת הפרויקט הנאה שהכין האתר לקראת יום העצמאות - סיקור "בזמן אמת" של משחקים מרכזיים בהיסטוריית הספורט הישראלי - הוא רצה לשמוע ממני רשמים על גמר אליפות אירופה 1979 בטורינו, בין ישראל לברית המועצות. שי עצמו לא צפה במשחק, בעיקר משום שהוא התקיים אי אלו שנים לפני שהוא נולד.

הטלפון משי תפס אותי תוך כדי נסיעה ברכבת מאשדוד לתל אביב, ללא שום גישה לאינטרנט, ספרים או כל אמצעי ארכיוני אחר. למרות זאת, תוך כדי שיחה שמתי לב שאני זוכר בדיוק מוחלט את כל התוצאות של הנבחרת באותו טורניר. אולי לא את כל מי שקלע כמה ובאיזה משחק, אבל איך התנהלו המשחקים - מי הוביל, מי ביצע מהפך וכו' - בהחלט כן, מהלכים וסלים ספציפיים - ודאי, וכאמור - את כל התוצאות כולן, לפי הסדר ובלי יוצאת מן הכלל. גם את סגל הנבחרת, על פי מספרי הגופיות, אני מסוגל גם עכשיו לדקלם בעל פה בכל רגע נתון.

עד לאותה נקודה, לא עשיתי מזה עניין גדול מדי. אם יורשה לי לרגע להעיד על עצמי, אחת התכונות היותר דומיננטיות שירשתי מאבא שלי - ושלשמחתי, כל הסימנים מראים שהעברתי אותה הלאה ליורש העצר ולנסיכות - היא זיכרון טוב. לא ניכנס כרגע לכמה טוב, אבל ודאי שמעל לממוצע באוכלוסיה. לא זה מה שתפס את תשומת לבי, כשהקדשתי לזה עוד קצת מחשבה, אלא משהו אחר לגמרי.

אני זוכר באותה רמת בהירות רק מעט מאוד תוצאות ורגעי כדורסל ישראלי מהשנים האחרונות.

פשוט כך, מעט מאוד. הנה, עשיתי עם עצמי ניסיון: רציתי לראות מה אני זוכר מהזכייה ההיסטורית - איש לא יכחיש זאת - של הפועל חולון באליפות. בכל זאת, סוג של אירוע מכונן בתולדות הכדורסל בארץ, שהתרחש לפני זמן קצר יחסית וגרם למה שעיתונות הספורט מיהרה להכתיר כ"רעידת אדמה". בלי אינטרנט, בלי חבר טלפוני ובלי גלגלי הצלה. מה נשאר בזיכרון מאותו ערב מיוחד מאוד בנוקיה. חשבתי וחשבתי, העליתי על הכתב את כל מה שיצא, ואז הלכתי לבדוק. התוצאות, מסתבר, לא היו מזהירות מדי.

קודם כל ולפני הכל, טעיתי בשנה. משום מה סברתי כי מדובר ב-2009, בעוד שהתשובה הנכונה היא, כמובן, 2008. גם בתוצאה לא דייקתי. חשבתי שנגמר 71:72, בעוד שבפועל זה היה 72:73. הבדל קטן, אבל אין הנחות. טעות היא. בנוסף, אודה ולא אבוש כי רק אחרי אי אלו שניות של בלק-אאוט, נזכרתי בשמו של מאליק דיקסון, החתום באותיות של זהב על סל הניצחון. ככה פתאום השם ברח לי, עד שחזר.

מעבר לזה, לא זכרתי הרבה בכל הקשור לרגעים ספציפיים במשחק. היו שם המהלך המנצח של דיקסון והסל עם הלוח של ניקולה וויצ'יץ', שהעלה את מכבי ליתרון האחרון שלה לפני הסל של דיקסון. זכרתי גם את זריקת הייאוש של וויל ביינום בשנייה האחרונה, את מיקי דורסמן רוקד על הפרקט עם מישהו, ומאוחר יותר מנגב חומוס מצלחת האליפות באולפן "יציע העיתונות", וגם את ה"וואט דיד איי טל יו!" של מורן רוט - התשובה החולונית ל"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה". זהו בערך.

מביך? ייתכן מאוד. השאלה שעניינה אותי היא למה. למה אני זוכר בכזו קלות מה קרה לפני 33 שנה - ולא רק משחקים שאחת לכמה זמן ניתן לתפוס בחמש פלוס GOLD, אלא גם כאלה שלא ראיתי מאז וכנראה לעולם לא אראה יותר - ולא את אחד מציוני הדרך היותר בולטים של הענף בעשור האחרון? ולא מדובר רק בדוגמה אחת מכאן ומכאן, אלא ברשימה שלמה של משחקים ורגעים מלפני 15, 20, 25 ו-30 שנה, שתויקו ותויגו בזיכרון לתמיד (אני רוצה להאמין), מול כאלה, הרבה יותר טריים, שנמוגו להם חיש קל, כמעט כלעומת שבאו.

הנה, חוץ מכל מה שקשור לאליפות ההיא בטורינו 79', מאופסנים להם לעד במגירות (מגוון חלקי וממש לא מייצג) הניצחון 66:99 של גבת/יגור על הפועל מגידו בחורף 75', כאשר בוזי ינאי קולע לא פחות מ-60 נקודות מתוך ה-99; אין סוף מהלכים מגמר גביע אירופה 77' בבלגרד בין מכבי ת"א למובילג'ירג'י וארזה; הניצחון 78:88 של ישראל על בולגריה במשחק על המקום החמישי באליפות אירופה 1977; מג'יק ג'ונסון עולה כסנטר במקום קארים הפצוע במשחק השישי של גמר ה-NBA 1980, ותופר את הסיקסרס עם 42 נקודות, 15 ריבאונדים ושבעה אסיסטים בדרך לניצחון במשחק (107:123) ובסדרה; הסוויפ של ד"ר ג'יי ופילדלפיה על הלייקרס שלוש שנים מאוחר יותר; ה-120:121 של עפולה/יזרעאל על מכבי ת"א בעונת 83/4, כולל סל הניצחון של דורון שפע; ה-114:148 של הסלטיקס על הלייקרס במשחק הראשון בגמר 85' ועוד ועוד.

ומנגד, גלבוע/גליל זוכה באליפות ב-2010? מעומעם ביותר. זוכר את הבליץ במחצית השנייה. לא תוצאה, לא קלעים ולא כלום. גמר היורוליג 2011? זוכר את ערב יום הזיכרון, את זהות המנצחת ושנגמר משהו כמו שמונה-תשע הפרש. סדרות הגמר האחרונות של ה-NBA? זוכר מי ניצח ופחות או יותר כמה נגמרה כל סדרה. לא הרבה מעבר לזה. משחקי הנבחרת בקיץ שעבר באליפות אירופה בליטא? בקושי רב. רק במאמץ הגעתי לזה שהיינו באותו בית עם גרמניה, צרפת, סרביה, לטביה ואיטליה, שחטפנו בראש מהשלוש הראשונות ושניצחנו בקושי את השתיים האחרות. אה כן, זרקנו לפח יתרון גדול מול איטליה, וניצחנו בהארכה רק אחרי שמישהו עשה על יניב גרין את אחד הפאולים האוויליים בהיסטוריה. לפחות לא שכחתי שזה היה בליטא. גם משהו.

למה זה קורה? לא עקב בעיה בזיכרון לטווח קצר, תודה לאל. את זה אני מוודא מדי יום, פעמים רבות ובמגוון תחומים (אם תרצו, אני שולף כאן ועכשיו כל אחד ממאה ומשהו פרטי התכנית בת השבוע של המשלחת שמגיעה מארה"ב בשבוע הבא). גם לא מדובר בנטייה מוגזמת לנוסטלגיה. ממש לא. למרות שלפעמים אפשר להתרשם כך, מעולם לא התעקשתי לחיות בעבר על חשבון ההווה, וגם אין לי כוונה לנהוג כך בעתיד.

אני מניח, שהבעיה העיקרית היא הירידה הדרמטית ברמות העניין והאכפתיות, ובעיקר היעדר הזדהות עם קבוצה ספציפית. הרבה גורמים יכולים להביא לכך, ויש לשער שאף מביאים: גיל, סדרי עדיפויות ומחויבויות אחרות בחיים, השפע העצום של שידורים היום לעומת הנדירוּת שלהם אז ועוד. הייתי רוצה להשתמש כתירוץ גם בהתפרקות של גבת/יגור, אבל 35-34 השנים שחלפו מאז קצת מקלקלות את התיאוריה.

אולי כך ואולי אחרת, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות בשטח: אלופות באות והולכות, משחקים וטורנירים מתחילים ומסתיימים, חלקם בדרמות גדולות, סלי ניצחון נקלעים או מוחטאים, אבל משהו שם לא מצליח להגיע ולהתבסס באותן פינות בזיכרון ובנפש כמו בעבר. אם להשתמש באחת הקלישאות השחוקות ביותר בהיסטוריה: זה לא מה שהיה פעם. מצער, אבל זה מה יש.

אי לכך ובהתאם לזאת, יש לי רק בקשה אחת מכל מי שנוטל חלק בימים אלה באיזשהו משחק פלייאוף בארץ ובחו"ל: עשו משהו שיאפשר לעם - ולא רק לאוהדים השרופים שלכם ולבעלי זיכרון "ממוחשב" כאלי סהר והיו"ר - לזכור אותו גם בעוד שנים. עם כל השאר, נסתדר כבר. תודה מראש.

shaharhermelin@gmail.com