בהמשך לאייטמון הקודם בענייני הפלייאוף, הטלוויזיה, הקבוצות ונוהלי האיגוד, כדאי גם להתייחס לפלייאוף הנוער. אני מסתקרן וקורא דיווחים על המשחקים שם באתר המכובד 'ספסל', ובו טורחים הכותבים לציין שוב ושוב שהאולמות מלאים. בנהריה, בקרית אתא, בראשון לציון, בירושלים. זה יפה, אבל מדובר בסדר גודל של 250 עד 500 צופים. במלוא הכבוד, נחמד אבל לא מרשים.

למיטב הבנתי, אלו אולמות שאינם עומדים בתנאי שידור טלוויזיוניים ולכן גם לא משודרים משחקי פלייאוף מהליגה הזו. יצא לי העונה לשדר תיכוניים, בלקנית, לאומית, מכללות, נשים, גמרים בגביע המדינה לנערים ונוער. מכל 'ביקור' באחד ממגזרי הכדורסל האלו יצאתי מרוצה, שמח, מחויב ושייך. למה לא פלייאוף נוער?

אני כמעט משוכנע שסדרת גמר פלייאוף לנוער (וגם חצי גמר), עם הפמפום הנכון בתקשורת ובאגודות, יכולה למשוך בקלות 1000 צופים לכל משחק ואפילו 1,500. לא בקיא אמנם בהסדרי האולמות בכל עיר ובתנאים שמעמידות העיריות, אבל אם מכבי ראשל"צ ועירוני נהריה הגיעו לגמר הן צריכות לשחק סדרה כזו באולמות הכי גדולים בעיר. בשתי הערים קיימים אולמות שגם משמשים או שימשו קבוצות בליגת העל.

'בית מכבי' או 'גן נחום' בראשל"צ, 'עין שרה' בנהריה – שם צריכים המשחקים להתקיים, גם אם לאורך העונה הקבוצות מקיימות את משחקי הבית שלהן באולמות קטנים בהרבה. זה ייתן אווירה, הנאה, חשיפה טלוויזיונית ויאפשר ליותר קהל להגיע. ואם לא מהעונה תמיד ישנה העונה הבאה. התכנון המוקדם צריך לדבר על העתקת משחקים אוטומטית לאולמות גדולים בשלבי ההכרעה, והשידורים כבר יגיעו.

במהרה בימינו, כן?

היידה, לעניין אחר.

יצא לי לעלות במקרה על נתון די מדהים שקשור לג'ייסון קיד, איש קשיש בן 39. כמי שמשתדל לעקוב אחר הקריירה שלו מתחילת הדרך שלו בליגה אי-אז בימים (דאלאס מאבריקס 1994) היו ימים שבהם האיש שיחק כדורסל אחר לגמרי.

הנה מה שעשו השנים לקיד מבחינת חלוקת הזריקות שלו. כצעיר בעונת הרוקי שלו הוא לקח 70 אחוז מזריקות השדה מטווח שתי נקודות ו-רק 30 אחוז משלוש. היות שהאיש משחק שנים רבות עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ בואו נבחר עונה אקראית איפשהו באמצע הקריירה, נניח 2002/03, ונראה מה קרה.

נו, מה קרה שם בכל הקשור לחלוקת זריקות? מתברר שאין שינוי: 70 אחוז מהזריקות מטווח של שתיים, 30 אחוז מחוץ לקשת.

נתקדם. שמא נבחר ב-2007/08? שמא אינדיד. קשיש במספר שנים קיד מתחיל להשתנות בהדרגה ועכשיו החלוקה היא 39-61 לטובת הזריקות לשתיים.

עוד שנתיים קדימה, וואה וואה ווי וואה, מהפך גרנדיוזי: 65 אחוז מהזריקות שלו הן לשלוש, ורק 35 אחוז מטווח שתי נקודות. ובעצם, אלו נתוני העונה שעברה.

והעונה? עוד הקצנה היסטרית: 82 אחוז מהזריקות של ג'ייסון קיד האליל היו משלוש נקודות ורק 18 אחוז משתיים.

אוקיי, זה לא חדש לי, קיד ביצע את ההסבה לספוט-אפ שוטר כבר לפני מספר עונות, אבל לא חשבתי ולמען האמת לא שמתי לב שמדובר בהקצנה מוחלטת ומהפך גדול עד כדי כך. למעשה, במעט שיצא לי לראות את הסדרה בין המאבריקס לאוקלהומה סיטי, בלט ניסיון לפתות אותו לחדור לסל כדי לשבש לו את ההרגלים ואת סגנון המשחק ולהוציא את דאלאס כולה משיווי משקל.

כי, בעצם, מה עושה נכון להיום ג'ייסון קיד? זורק שלשות או שולח כדורים פנימה מהמקום בו הוא נמצא, מעבר לקו הקשת, במסירות חדות שמטרתן לחתוך הגנות. זה בעיקר.

והרי ראיית משחק נפלאה תמיד היתה לו. אבל יש בעיות לחבוב הקשיש: מספר האסיסטים שלו לדקה בירידה גדולה והוא הגיע לשפל קריירה, מספר האיבודים שלו גדל ופגע בהתקפות המעבר של הקבוצה. בעונה שעברה, עונת האליפות, הוא עשה פה ושם דברים מעבר לזריקת שלשות בלבד. העונה – כמעט שלא. בהתאם, אגב, גם מספר ההגעות שלו לקו העונשין: רק זריקה אחת בכל 49 דקות משחק. פיייייייי.

וזה חבל.

וזה קצת עצוב.

אבל גם טבעי. ככה שזה כשאתה בן 39.

ובכלל, הוא התחיל את הקריירה בדאלאס. קרוב לסיום הקריירה בדאלאס. השיג את האליפות שכל כך רצה. קיבל את פרס ה"ספורטסמנשיפ" העונה שזה משהו בין השחקן ההוגן לשחקן שהכי תורם לקהילה, נניח, כאילו אמרו לו: 'חבוב - יאללה, הכל בסדר, אתה יכול לפנות את הבמה'.

וגם קיבל על הראש סוויפ מהת'אנדר.

האם הגיע הזמן לפרוש? לא נכחיש זאת, אם כי לא נדחק בו. רצונו של אדם כבודו.