היי,

המייל בנושא ההצהרה של אלפסי על אודות העובדה שראשל"צ מגיעה הכי הרבה פעמים בממוצע לקו העונשין, והאייטמון שבעקבותיו, היו בהחלט נאים כרפאל. זה הוביל אותי לכמה בדיקות ותהיות.

ראשית, מתברר שיש קבוצה שהגיעה העונה לקו יותר מראשל"צ (ואפילו שתיים). אמנם החוקים במכללות קצת שונים אבל עדיין, יש ב-Division I שתי קבוצות שהגיעו יותר לקו. מדובר בניו-מקסיקו סטייס עם 29.9 הגעות לקו ו-LIU Brooklyn עם 28.5 הגעות.

גם עם המידע הזה הנתון של ראשל"צ מרשים מאוד.

שנית, זו אולי סטטיסטיקה מעניינת אבל לא נראה שבליגה שלנו יש קורלציה בין הגעה לקו והצלחה. מכבי ת"א וג"ג הפקות ואירועים בתחתית הקטגוריה, ואילו מכבי חיפה בצמרת הקטגוריה גם העונה וגם בעונה שעברה.

גם בנ.ב.א זה לא לגמרי ברור - אמנם ברשימת 10 המובילות בקטגוריה יש 8 שהגיעו לפלייאוף, אבל ב-10 המדורגות נמוך בקטגוריה יש 5 כאלו.

שלישית, כמו שכתבת, קשה להוכיח אם יש או אין לעובדת היותו של אפי בירנבוים מאמן הקבוצה קשר להישג המרשים. בעונה שעברה ראשל"צ בראשות אפי הייתה עם 23.3 הגעות לקו ומקום טוב באמצע ביחס לשאר הליגה. כך שאולי אפשר לתת באמת יותר קרדיט לשחקן כמו אדריאן יוטר - קצת אנדר-רייטד בליגה שלנו - שמצליח לבדו להגיע הרבה לקו העונשין.

נתון מעניין אחר הוא שהפועל חולון נמצאת באחד משלושת המקומות הראשונים בקטגוריה הזו בכל עונה, מאז שחזרה לליגה הבכירה ב-2007. אולי יש לזה קשר לעובדה שהאולם שלה הוא אחד הביתיים בליגה, עם הקהל החם שלה. אולי לא, אבל עדיין זה הישג לא רע בכלל מבחינתה.

כאמור בהחלט אייטמון נאה כרפאל ומעורר מחשבה.

שי גרץ

מייל חזק, גאה בנתינים כמוך שחרשו את הגלובוס במו אצבעותיהם ומקלדתם והצליחו למצוא, אחרי הכל, נתונים מיוחדים אלה, גם אם נאלצו להגיע עד לליגת המכללות כדי להפיל את מכבי ראשל"צ מכס המלוכה.

שלומות ונצורות,

אודה ולא אבוש, ליגת קזינו העונה עיניינה אותי בערך כמו שמצב הכלכלה האירית מעניינת כלבים עזובים בטיבט, וליגת המנש עם השביתה והחלמאות מעניינת רק קצת יותר. אבל בשבועיים האחרונים, באין יורוליג, ובהתחדשות סדרות הפלייאוף המתרגשות עלינו לטובה, חזר מעט העניין ושמתי את ליבי לאייטמון מעניין.

מספר גדול יחסית של קבוצות ימצאו עצמן במרדף אחרי מאמנים הקיץ. שארלוט ואלוהי הכדורסל בדימוס פיטרו את פול סיילאס אחרי כישלונות חוזרים ונישנים ונישנים וחוזרים, וחוזר חלילה. וושינגטון מתגלגלים כרגע עם מאמן ארעי, ויחפשו מישהו חדש בקיץ. אורלנדו וסטן ואן-גנדי האגדי צ'ילבות וייפרדו בימים הקרובים. עם המעבר לברוקלין פרוחורוב צפוי גם כן להיפרד מאייברי ג'ונסון שלא עשה בשבילו הרבה דברים חיוביים.

תוסיף לזה את סן אנטוניו, יש סיכוי טוב מאוד לדעתי שבסוף העונה הוד פופוביצ'יותו תולה את המשרוקית, וגם אם לא, די סביר להניח שהההנהלה המסודרת הזו תחפש לו מחליף לשנת חפיפה. ואת ג'ורג' קארל, יבדל"א, והבעיות הבריאותיות שלו.

לרשותן של הקבוצות הנ"ל עומדים נייט מקמילן, סטן ואן גנדי, ואולי, עבור ההצעה המתאימה, פיל האליל. סביר להניח שיש עוד כל מיני מאמנים לשעבר מתחת לרדאר שלי, אבל לא כאלה שהצליחו יותר מדי, אנשים כמו סם מיטשל. ג'ף ואן גנדי נראה לי מבסוט מעמדת הפרשן יותר מאי פעם.

קוראים חריפים כנתיני הסיפרה ודאי כבר הבינו לאן אני מוביל, אבל רגע, צעד צעד.

בקיץ יש גם אולימפיאדה. לא מן הנמנע שמנהלי קבוצות מעבר לאוקיינוס יתעניינו לשם שינוי גם במאמנים שיעמדו נגדם ולא רק בשחקנים.

ותסמכו על שואבי העצים וחוטבי המים של רוסיה שישחקו כמו שקבוצות של בלאט נוהגות לשחק. מחוייבות טוטאלית בהגנה, עזרה בריבאונד, ומשחק התקפה שבו כל שחקן יודע את התפקיד שלו, גם אם העניין לא נראה כמו השואוטיים לייקרס.

אז מה אני אומר? רבים וטובים ממני כבר העלו את האפשרות שמאמננו החבר'מן ייקרא לארץ מולדתו כבר בשנים קודמות. אבל השנה, יש לי הרגשה שהזובור שפדרמן עשה לו אחרי הסידרה הגדולה נגד פאו יחזור אליו כמו בומרנג. ומגיע לכל הנוגעים בדבר מה שמגיע.

גל דגון

אכן כי כן, אבחנות נאות. מאמננו העולה והחבר'מן (חדש, מאיפה הבאת את זה?) אולי עוד יפגיז פה הפגזה, מי יודע. ומגיע לכל הנוגעים בדבר מה שמגיע. אגב, לגמרי במקרה, הכתבה הבאה שלי בבלייזר עוסקת בדיוק בעניין הזה: מאמני ה-NBA ומי יירש את פיל האליל, אם בכלל.