שלומות ונצורות ליו"ר הנכבד,

ברצוני להתייחס לאחד הוויכוחים הגדולים בעולם הכדורסל: האם קובי בראיינט צריך לקחת עוד אליפות בכדי להיחשב באותה נשימה עם ג'ורדן (מייקל, לא דיאנדרה).

רבים וטובים מחבריי אשר אני מנהל איתם את הוויכוח הנ"ל טוענים, כי עד אשר יענוד קובי שש טבעות אין להשוות אותו למייקל.

אולם אני טוען, ששחקן לא נמדד לפי מספר אליפויות. כי הרי לסר צ'ארלס אין אפילו טבעת אחת. כך גם לסטוקטון. ולד"ר ג'יי אחת בלבד. ובכל זאת אין ספק שהשלושה הללו הם אגדות כדורסל.

ברם, השאלה שבה אני מתחבט רבות היא מה הופך שחקן לאגדה. מה מגדיר שחקן כסופרסטאר. מה עושה שחקן לגדול באמת?

ועל כך אין לי באמת תשובה ואשמח אם תחכים אותי במחשבותיך בנושא.

יוני

מתברר שאין לי דעה מוצקה בנושא. כלומר, לא היתה לי עד לרגע שבו הגיעה השאלה המסקרנת שלך. אחרי מחשבה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהצלחתי לעלות על נקודה שעונה לפחות על חלק מהעניין.

לפחות על פי דבריך, אני חושב שהחברים טועים: מה זאת אומרת אין להשוות את קובי למייקל עד שלא יהיה להם מספר זהה של אליפויות? מה, כל מקרה, דבר, חפץ, אדם או אירוע שאתה משווה חייב להיות מדויק לאחר? מאוזן? זהה? נראה לי שלא.

להשוות אפשר, ודאי בין בראיינט עם חמש האליפויות שלו לג'ורדן שזכה בשש. אחרי הכל לא השווית כאן בין פיל לעכבר. ולגבי השורה התחתונה של ההשוואה, המסקנה הסופית, זה כבר עניין אחר.

ועדיין, אני יוצא מהנחה שרוב האנשים חושבים כמו החברים שלך, בין השאר כיוון שמדובר בג'ורדן ולא בכל אחד אחר ובעיקר כי מודדים שחקנים לפי הצלחות.

ברגע שהפסדת, נוטים לשכוח. אפילו אם שחקן מסוים הופיע ארבע פעמים בסדרת גמר ה-NBA, נניח, וזכה רק פעמיים, כמעט שלא יזכירו את שתי הפעמיים הנוספות כשדנים באותו שחקן. במלים אחרות: מקדשים את התארים בכל צורה, נוטים להפחית מערכם של כל הרגעים האחרים בקריירה. לא יודע איך זה ברחבי העולם אבל אצלנו, לתחושתי, זה נוהג נפסד ואפילו קיצוני.

בוא נעזוב לרגע את עניין בראיינט וג'ורדן וניגש לחלק היותר חשוב בעיניי בשאלה שלך: מה הופך שחקן לאגדה, מה מגדיר שחקן כסופרסטאר. הזכרת את בארקלי וסטוקטון שלא זכו באליפויות ואת דר' ג'יי שסיים קריירה עם טבעת אחת. כמובן שאפשר להוסיף לרשימה הזו עוד הרבה מאוד שחקנים ובראשם קארל מאלון, רג'י מילר ועוד.

אני חושב שיש פה עניין של מיתוג. של הדבר האחד הזה ששייך רק לך. תחשוב על זה רגע: כל אחד מהכוכבים הגדולים הציג משהו ייחודי לו. או משהו שהוא פיתח בעצמו, או משהו שהעתיק ממישהו ולקח את זה לרמת ביצוע נדירה. לג'ורג' גרווין היה את הפינגר רול, למילר היה את שחרור הכדור המהיר, התנועה המסחררת בלי כדור והגלגול על החסימות שסידרו לו החברים, לסקטוקטון היה את הפיק אנד רול עם מאלון שלא לדבר על כך שהוא היה הרכז הלבן, הנמוך והלא פיזי בעולם של רכזים חזקים וגבוהים ממנו.

בארקלי היה שחקן הפנים הנמוך שעשה בית ספר לגבוהים ממנו בראש, ובעיקר פה חסר תקדים שהביא אותו לתפקיד שבו הוא נושא כיום: פרשן NBA
מוביל. הדוקטור היה האיש שפער פיות יותר מכל אחד בליגה בזמנו בזכות יכולת ריחוף שקשה לתאר במלים.

ואם לקצר, שחקן שהפך לאגדה הוא בין השאר אחד כזה שכאשר אתה זורק את שמו, הדבר הראשון שעולה לך בדמיון הוא הייחוד שממתג אותו.

שלומות ונצורות לכבוד הנשיא,

כבר לא מעט שנים (כמדומני, למרות שאינני, מאז שהפרס הראשון בדראפט היה רלף סמפסון) שקבוצות ב"מנש" עושות את מה שנקרא - tanking - הפסדים "מכוונים" על מנת לקבל בחירה טובה יותר בדראפט ולשפר את הקבוצה.

רציתי לשאול לדעתך בנושא. האין זה מנוגד לערך העליון של כל ספורטאי באשר הוא - הרצון לנצח? או שהטווח הארוך עולה על זה הקצר? (למרות שאפשר לקבל את הבחירה השנייה ולקחת את סם בואי או את גרג אודן בראשונה, כך שגם זה לא בטוח).

אשמח לשמוע את דעתך המלומדת בנושא.

בברכה,

חן

נושא מעניין ופילוסופיה שלמה סביבו. ודאי שזה מנוגד לערך העליון בספורט המקצועני והוא הניצחון, אבל בדראפט הקבוצה הגרועה ביותר בוחרת ראשונה ויש לה סיכוי ליפול על השם הגדול הבא. המבנה, השיטה, זה העניין האמיתי פה וכל עוד הם מתנהלים ככה קשה להאשים קבוצות קטנות על ה"טנקינג" שהן מבצעות. יש פה שיטה שמתגמלת על הפסדים. בעיה.

מישהו ניסח את זה פעם יפה: האם באמת אפשר לכעוס על קבוצה שמבצעת טנקינג בשלבים המאוחרים של העונה, כשבעצם אין לה שום דבר להרוויח מניצחון והרבה להפסיד ממנו? המשפט הזה הוא למעשה תמצית הסיפור.

בשיטה הנוכחית של הליגה זה פחות או יותר הדבר החכם ביותר שקבוצות כאלה יכולות לעשות, קצת אחרי שהבינו שנגמר להן הסיכוי להגיע לפלייאוף.

אפשר להרחיב מאוד בשאלה שהעלית, זה חתיכת דיון שיש לו סיפור רקע, כולל מחשבות ורעיונות של דייויד סטרן והצוות שלו (הלוטרי, למשל) לגרום לעניין להיעלם, אבל אני קצת עייף, ויש לי כתבות על הראש מהסוג שמפרנס אז הרשה לי לקצר ולסיים כאן. האם אי פעם תוכל לסלוח לי?

שלום,

נפל דבר בשקט, יש לומר, שצפוי להפתיע/לשמח את המכורים לכדורסל הישראלי.

התוצרת שסיפקה סדרת הפלייאוף התחתון של עונת 2009/10 בין הפועל עפולה לעירוני רמת גן הוציאה אל פסגת הכדורסל שלושה, כן שלושה, שחקני NBA' שניHם מהם מבירת העמק.

ואלו שמותיהם בניסוח ישראלי:

גארי פורבס הרמת גני ששיחק כבר בעונה שעברה בדנבר נאגטס והעונה בטורונטו הפצועה שם שיתף פעולה עם שלושה, כן שוב שלושה, שחקנים "אקס" ליגה ישראלית: אלן אנדרסון (אקס מכבי ת"א), וג'סטין דנטמון ה-MVP הטרי של ליגת הפיתוח ומלך הסלים לשעבר של הליגה הישראלית והפועל עפולה, שגם הספיק להעביר בניחותא עשרה ימים אצל אחת הקבוצות החזקות העונה במערב: סן אנטוניו ספרס.

שחקן השלישי מהסדרה שהגיע אל ה-NBA הוא דיונטה כריסמס, אקס עפולאי גם הוא, שחתם אצל הטקסנים האחרים ביוסטון ובכך השלים טריו נהדר בליגה לא רעה כלל וכלל.

האם זכור מקרה דומה? האם ייתכן כי בהיסטוריה רבת השנים של הכדורסל הישראלי יצאו שני שחקנים מאותה קבוצה בדיוק, שהיא אינה אלופת אירופה, אל עבר ה-NBA? אם למישהו התשובה תבוא עליו הברכה.

נתנאל

פייייי, זו שאלה מצוינת שנשמעת לי כרגע כמו הכי קשה במבחן. לא מצליח להעלות במחשבה שמות אחרים שמקבילים לעניין שהצגת, אבל אני מצטרף לבקשה שלך: אם יש מישהו שחושב שיש לו את זה, שייתן גם לנו ביס ויעדכן באמצעות 'דבר אלי יפה'.

מעבר לזה, התייחסות קטנה לעניין: אני חושב שבין השאר הסיפור הזה נובע מהנטייה של השנים האחרונות להחתים שחקנים צעירים מקולג'ים, בהיעדר תקציבים גדולים אצל חלק מהקבוצות. בעבר קבוצות החתימו בעיקר אמריקאים שהסתובבו תקופה ארוכה באירופה, וכבר הגיעו לגיל שבו הסיכוי שיגיעו ל- NBA קטן למדי.

דנטמון וכריסטמס הגיעו לעפולה אחרי המכללות בתחילת דרכם המקצוענית, כך שהסיכוי ששני שחקנים מוכשרים כאלה יתקדמו ויגיעו מתישהו ל-NBA גדול בהרבה לעומת העבר.

ועד כאן להפעם מהדורת שאלותשובות גרסת הטריפלקס במשקל קילו טקסט.

בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד.