עניינים שהצטברו על השולחן הנשיאותי ויש להסיר ולהתקדם הלאה.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי עליה השלום מרים, שבאחרונה מלאו תשע שנים לפטירתה, הנה דברים שאמר רו"ח ד. שמיר המכובד אמר אחרי העלייה של הפועל חולון לפיינל פור: "אני לא אכנס לאיך שאני מרגיש עכשיו, כי אין מילים לתאר. אני מאושר להיות בפיינל פור עם הקבוצה הזאת. חולון בפיינל פור עם מה שהיא. זאת הקבוצה שעשתה השנה הכי הרבה מהכי מעט. מבחינת תקציב אנחנו בתחתית של הליגה".

תבונתי-התבונה נהדרת ירוקה היא זו: מתישהו, עניין של כמה שנים טובות אחורה למען האמת, הליגה הזו הפכה להיות "ליגת הכי ממצה מעצמך". התחרות היא לא על האליפות, אלא על מי הקבוצה שתגיע הכי רחוק במשאבים הכי קטנים. כמובן שזו גאווה גדולה להשיג הישגים עם תקציב קטן וסגל מצומצם יחסית, ואני אמין בהחלט לכבוד הרו"ח שהרגיש נהדר להגיע עם חולון לפיינל פור על חשבון הפועל ירושלים בתום עונה ארוכה וקשה.

אבל בסופו של דבר התבטאות כזו, שבאה ממקום אמיתית ורגשי לגמרי, מראה בעיקר על הכדורסל שלנו כאן. זה לא באמת זה, יו נואו. התחושה היא שמשחקים בכאילו. אז אוקיי, הפועל חולון היא האלופה לעונה זו בליגת "השלם גדול מסך חלקיו". בעצם, אולי תבוא אשדוד ותטען לתואר הזה בעצמה.

מה שמעביר אותי לעופר ברקוביץ' המכובד בפני עצמו, שאמר השבוע אחרי העלייה לפיינל פור: "זה רגע מאוד מרגש, עשינו דבר גדול. הקהל דחף בצורה מדהימה, הצבנו מטרה אחרי המשחק הראשון ועמדנו בה, עכשיו אנחנו רוצים להביא 2,000 איש לנוקיה".

ואני קורא וחושב לעצמי: רגע, כמה מקומות יש באולם באשדוד? 1,200, לא? ואני מניח שהוא היה מלא לחלוטין במשחק המכריע נגד ג"ג הפקות ואירועים בע"מ. ונניח, רק נניח, ש-1,000 מתוכם היו אוהדי אשדוד. כלומר, אלף כבר יושבים בכיס, פחות או יותר. אז לשאוף להביא 2,000 זה מאוד מכובד, כפול ממה שמגיעים לאולם, אבל למה לא לחשוב ביותר גדול, עוד יותר גדול?

לעזאזל עם זה, באשדוד חיים 240,000 איש. העיר החמישית בגודלה בארץ. מספרים עליה שהיא עיר של ספורט שבאחרונה עושה הסבה מסוימת מכיוון הביפ המזורגג לכדורסל, גם ובעיקר בזכות אליפות קבוצת הנשים והצלחת הקבוצה הבוגרת. אז למה לא לשאוף – ולהצליח – להביא 3,500 איש? אולי יותר?

הרי הפועל ירושלים לא בעסק, אוהדי מכבי ת"א מחרימים בחלקם את האירוע, ואם מתאמצים מאוד ומציגים רמת עניין גבוהה מאוד אפשר ודאי להשיג כרטיסים נוספים מעבר להקצבה הקבוצתית. אלפיים איש זה אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה. ברגעי שיא מבחינת העיר, סביר שאפשר לגרד יותר מאחוז בודד. נגיד, שניים. לא הלכתי רחוק מדי.

אתמול קראתי קטע שכתב דורון קרמר ב"ישראל היום" בו הגדיר את אשדוד כעיר הספורט של ישראל. בואו נראה ביטוי לכך ביציעי נוקיה-ההיכל. ושיהיו יותר, יותר מאלפיים.

היתה עוד הערה שרציתי לשחרר לאומה, אבל הספקתי לשכוח. המצב מידרדר, לא נכחיש זאת.

אהה, אהה, הנה זה: עניין המכות וכאלה. יושב אנוכי פה ומשמיץ את הביפ המיותר חדשות לבקרים וללילות ואז מגיעים שחקנים מעירוני אשקלון ומכבי ראשל"צ והולכים מכות או מה שזה היה שם. ורביב לימונד? האיש מוכיח תכונה ביפיונרית בעליל כשהוא נוגח או דוחף, או נוגח ודוחף, בשחקן של ראשל"צ.

מה זה אמור להביע? זוהי הכתמה מפורשת של עליונותנו האיכותית על פני הביפ המיותר. שחקנים כאלה צריכים להיענש לא רק נקודתית, אלא גם אידיאולוגית. הם צריכים להבין באיזה ענף הם משחקים ולשמור על תדמיתו הנקייה. יותר חשוב מעוד סל או פחות סל. קבלו לא יאה, רבותיי. קבלו לא יאה.

זהו, בינתיים. ובינתיים, זהו.

שלומות ונצורות בשלב זה.