אני מאוד מקווה שאשדוד תדהים את כולם השבוע ותזכה בפיינל-פור. מסיבה אחת ויחידה - זכייה שכזו משמעותה שמאיר טפירו יזכה לפרוש, כשבאמתחתו גם התואר החשוב ביותר שיש לכדורסל הישראלי להציע. אני מאוד רוצה שטפירו יהיה אלוף, וכמוני, אני מניח, רוב אוהדי הכדורסל בארץ, וייתכן מאוד שגם כאלה שאינם מחובבי הענף המושבעים.

מצד שני, משהו בי דווקא לא כל כך רוצה שטפירו יהיה אלוף. לא כי לא מגיע לו. ברור שמגיע. איש לא יחלוק על כך, שטפירו נמנה על הגדולים והמיוחדים בכדורסלנים שצמחו כאן. אבל גם גדולים ומיוחדים, כידוע, נחלקים לשני סוגים - אלה שלקחו אליפות, ואלה שלא, ובין אלה שלא לקחו - ישנם מי שפשוט לא יצא להם, לעומת הסיפורים ה"קשים" באמת: הגיבורים הטרגיים. מי שהיו ממש שם, כבר נגעו באליפות אבל ברגע האחרון היא פשוט חמקה מהם.

חברי ג'וש, יליד פילדלפיה ותושב העיר עד היום, נמנה על המושבעים שבאוהדי הסיקסרס בכל הזמנים. "לא עובר יום", הוא אמר לי לא מזמן, ,"בלי שאני אומר לעצמי שזו שערורייה בינלאומית שלמארק מקנמרה יש טבעת אליפות NBA, ולצ'ארלס בארקלי אין". מקנמרה, ובאמת אין שום סיבה שתדעו את זה, היה הסנטר המחליף של הסיקסרס בעונת האליפות הגדולה (1982/3), במהלכה העמיד ממוצעים מפוארים של כחמש דקות, שתי נקודות ושני ריבאונדים למשחק.

"איך זה יכול להיות", המשיך ג'וש, "שגרוטאה כמו מקנמרה, שלא היה מסוגל להצליח גם אם היה בוחר בקריירה של עמוד טלפון, יכול להשוויץ לילדים ולנכדים בטבעת הכי חשובה, בעוד בארקלי, לטעמי השחקן הטוב בהיסטוריה אחרי ג'ורדן, פורש בלי כלום. MVP של הליגה, חמש פעמים בחמישיית העונה, אחת עשרה פעם אול-סטאר, דרים-טים ועוד מיליון הישגים, ואת הכל הוא היה מחליף in a heartbeat באותה טבעת ממש. אצלנו לא הלך לו מבחינת זכייה באליפות, עם פיניקס הוא היה MVP והגיע לסדרת הגמר, אבל נפל מול ג'ורדן, ולרוקטס הוא הגיע שנה מאוחר מדי.

"כמובן שאלה לא הדוגמאות היחידות גם לזה וגם לזה. לאייברסון שלנו, מאלון, סטוקטון, יואינג, אלג'ין ביילור, רג'י מילר, דומיניק ווילקינס גם הגיעה לפחות טבעת אחת. מצד שני, כמות הכלומניקים שכן התמזל מזלם לחמם את הספסל בקבוצה אלופה ולענוד טבעת - היא פשוט מדהימה ומקוממת בו זמנית. למה זה קורה? הלוואי והיתה לי תשובה".

אז לג'וש אולי אין תשובה, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - אני חושב שלי דווקא יש: זה קורה, משום שמישהו חייב למלא את התפקיד של הגיבור הטרגי.

כמובן שחובה לשים את הדברים בפרופורציה: חשוב ככל שיהיה, מדובר בתואר ספורטיבי ותו לא, כן? טרגדיות אמיתיות, למרבה הצער, יש במדינה הזו די והותר. אבל במונחים ספורטיביים, יש משהו מאוד מיוחד ונוגע ללב בספורטאי, שלא רק שלא מצליח לשים ידו על הפרס הגדול, אלא שנדמה כאילו הגורל לקח אותו כפרויקט מיוחד, ועושה כל מה שלאל ידו על מנת שגם לא יצליח בעתיד.

לפעמים זה נמשך חיים שלמים, עונה אחרי עונה. במקרים אחרים, זה קורה רק אחת לכמה זמן, אבל תמיד ברגע היחיד שקובע. השורה התחתונה היא תמיד זהה: לא מעט הצלחות אישיות, לפעמים גם תארים משניים (לפחות יחסית), אבל איכשהו, במאני-טיים, משהו מתפקשש.

בעז ינאי - כפי שכבר נכתב כאן פעמים רבות - היה גיבור הילדות שלי. כל שחקני גבת/יגור היו בעיניי אלילים, אבל בוזי היה ה-גיבור. ברם אולם, לא היה לטעמי שום דבר "טרגי" בגיבורותו. נהפוך הוא. אמנם, באליפות הוא לא זכה, אולם מצד אחד - מאחר שבאותן שנים אי אפשר היה בכלל לדגדג את מכבי בליגה, הנושא כלל לא עלה על הפרק ושום אכזבות היסטריות לא נרשמו. מצד שני, גביע המדינה ב-76', שבא אחרי ניצחון על מכבי בדרך (אפילו שבאותו משחק בוזי עצמו לא שיחק) - היה הישג שאיש מאיתנו אפילו לא העז לחלום עליו. בוזי היה גיבור. נקודה.

טפירו, לעומת זאת (ובהנחה שאשדוד לא תצליח לחולל סנסציה אינטר-גלקטית ותלך עד הסוף), ייזכר הרבה יותר בזכות ה"איך אתה עושה לי את זה? כל הקריירה חיכיתי לזה!", שהטיח בסמי בכר אחרי השריקה המפורסמת ההיא בגמר 2007, וכמובן בזכות הדמעות שבאו בעקבותיה ובעקבות התוצאה הסופית. לא הגביע עם הפועל ירושלים מספר שבועות קודם לכן, לא הגביע עם נאנסי, לא הטריפל-דאבלים וגם לא אינספור ההצגות המדהימות שלו בקבוצותיו ובנבחרת. שום דבר מאלה לא נחרט בזיכרון - לפחות לא בזה שלי - כמו אותם רגעים בנוקיה לפני חמש שנים. גיבור טרגי. קשוח, אבל טרגי.

לכן, אם בשלישי ובחמישי שוב יוכיח את עצמו מאירק'ה כבעל נס (סליחה, לא יכולתי להתאפק) - נצהל ונפזז בעוז יחד עם העיר אשדוד כולה, ועם רוב בני ישראל באשר הם. אם לא, אם גם הפעם יירד מהמגרש וצווארו חף ממדליית זהב ומרשת הסל הגזורה - נחייך מול המרקע בהשלמה, גם אם מהולה בדוֹק קל של עצבות, ננער את ראשנו ונמשיך הלאה. ישנם דברים שפשוט לא אמורים לקרות. ישנם גיבורים, שכאשר זה מגיע לאליפות - לעד נועדו להיות האביר בעל דמות היגון.

shaharhermelin@gmail.com