לפני איזה שנתיים, נתקלתי במקרה ברחוב במישהו ששירת איתי בצבא. אף פעם לא היינו חברים או משהו כזה, אבל במשך כשנתיים דרכינו הצטלבו באותו בסיס פעמים לא מעטות, כך שעניין אותי לשמוע מה נהיה איתו. תוך כדי סמול-טוק בסיסי (תרתי משמע), שאלתי אותו מה הוא עושה כיום. "בדיוק עכשיו אני חוזר מראיון עבודה", הוא אמר, "ניגשתי למכרז של מנתח מערכות ראשי בחברת היי-טק גדולה".

עכשיו ככה, מדובר באיש חיובי ונחמד, שתמיד זכרתי אותו כבעל פוטנציאל לא רע במספר תחומים, אבל לא רק שמנתח מערכות לא היה אחד מהם, אין מצב שהוא וניתוח מערכות יכולים להיות באותו אזור חיוג בשביל החלב. בזהירות מתבקשת, שאלתי איך ומתי הוא הגיע למצב בו הוא יכול בכלל להתמודד על תפקיד שכזה. האיש חייך. "אני באמת לא יכול", הוא הודה בלי היסוס, "למעשה, אני לא יכול לחתום לך שאני אפילו מסוגל לכתוב 'מנתח מערכות' בלי שגיאות כתיב. אבל חשוב לי שבקורות החיים יופיע שפעם הייתי מועמד לתפקיד כזה".

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשקראתי שבנאומו בפני האסיפה הכללית של פיב"א-אירופה, אמר יו"ר איגוד הכדורסל הנוכחי-זמני-עד להודעה חדשה, אבנר קופל, את הדברים הבאים: ""אחת המטרות המרכזיות שלנו באיגוד הכדורסל הישראלי היא להביא את אליפות אירופה 2017 לארץ. אנחנו מתכוונים להגיש את מועמדותנו לארח את האליפות החשובה הזו, ואנחנו מקווים שנזכה לקבל שיתוף פעולה מצד המדינות האחרות".

איזה יופי, נגיש מועמדות! ניכנס למירוץ!! נהיה בין המתמודדים!!! כל כך קל ופשוט, שנותר רק לתהות איך לא חשבנו על זה קודם? למה חיכינו לכנס הנוכחי (ואגב - איך יכול להיות שרק ארבעה עסקנים ייצגו אותנו בכנס הזה? לאן נעלמו כל ה-8,627 האחרים ומי ינחם אותם על שהחמיצו את האירוע הגרנדיוזי?)? מדוע לא התמודדנו כבר לפני שנתיים? חמש שנים? עשרים ואחת שנה?

שלא יובן לא נכון, הרצון והנכונות לארח את היורובאסקט הם מבורכים. העניין הוא, שלפני שמתמודדים אולי כדאי לבדוק קודם האם מדינה כמו שלנו ערוכה בכלל להתמודד עם פרויקט בסדר גודל כזה.

לצורך העניין, בואו נניח ששום בעיות ביטחוניות לא יעמדו על הפרק. עניין אידיוטי בבסיסו, משום שבעיות ביטחוניות תמיד יעמדו כאן על הפרק, אבל לצרכי הדיון נניח רק לרגע שלא. בחזוננו, לא רק שכל חברינו ודורשי שלומנו בעזה, אירן, לבנון, סוריה ומצרים ישמרו על שקט מוחלט לפני הטורניר ובמהלכו, הם אף יתחברו בהמוניהם לערוצי הפיי-פר-ויו המקומיים, בתקווה ובציפייה לא להפסיד ולו צ'אקה אחת של דיאמנטידיס (מה זאת אומרת? כמובן שהוא עדיין ישחק בנבחרת יוון בעוד חמש שנים. למה מי ישחק, אני?), או דאנק מהדהד של רודי פרננדז.

אז שקט יש לנו. נקסט. ביורוקרטיה: או, זה באמת יהיה כיף. אני כבר רואה בדימיוני את אנשי משטרת הגבולות, משרד הפנים והמכס - מעכבים בנתב"ג אי אלה מהבאים, בטענה שאין להם ויזה מתאימה, או שבדרכוניהם חסרה חותמת, או שמא שהם חייבים להצהיר על כל מערכות הלבוש והכדורים שבאמתחותיהם. שגרירים מתערבים, קונסוליות מוקפצות, ורק לאחר שעות של חקירות, חיפוש גופני ושאר ירקות משתכנעות הרשויות שאיבקה ופרינטזיס אכן הגיעו לשחק כדורסל, ולא, נאמר, לחפש עבודה כמתקיני צלחות לווין.

אולמות. עניין פעוט, אך מן הראוי להתייחס גם אליו לפעמים. נכון לרגע זה, נוקיה הוא היחיד שעומד בתנאי הסף, וגם זה בקושי רב. לא בגלל שהוא לא מספיק יפה, מתקדם ומצויד, ודאי שהוא כן, אלא משום שבפיב"א דורשים בדרך כלל אולם של 15-13 אלף מושבים לשלבי הגמר של האליפות, בעוד נוקיה לא יכול להכיל יותר מ-11 אלף, וגם זה אחרי הנחה מיוחדת לוועדי עובדים. אבל נניח לרגע שהוא כן, מה הלאה?

שמעתי את אבנר קופל מדבר באיזשהו מקום על השלמתם בהקדם של ה'ארינה' בירושלים ושל האולם בחיפה. אמן כן יהי רצון. מהיכרות אישית עם הנושא - אם בניית ה'ארינה' מתנהלת באותו קצב בו הושלמה הרכבת הקלה בירושלים, ספק אם הוא יהיה מוכן גם ליורו 2023. וגם אם נלך עוד צעד קדימה, ונניח שבירושלים ובחיפה יעמדו אולמות לתפארת ובזמן, איפה עוד ישחקו? הרי בטורניר כזה חייבים לפחות ארבעה-חמישה-שישה אולמות של 5,000-4,000 מקומות. נהריה? אשקלון? גן נר? זיסמן? ראשון? כל אלה אולי עומדים בסטנדרטים של היורוקאפ-צ'אלנג'-וואטאבר, אבל אליפות אירופה?
לא ממש ואף ממש לא.

יודעים מה? אני ממש לארג' היום: נניח שפיב"א כן תאשר את גן נר, למשל. איפה בדיוק יתאכסנו השחקנים, אנשי התקשורת, שלא לדבר על אלפי האוהדים שיגיעו לאזור כדי לעודד את נבחרותיהם? בשקי שינה על הדשא במעיין חרוד, או שמא באוהלים בסחנה? יש לי המון סימפטיה לעפולה ולעמק כולו, כידוע, אבל מלונות הם לחלוטין לא הצד החזק של האזור (ולא, צימרים הם לא פתרון).

ועוד לא דיברנו על תחבורה ציבורית ראויה, שאמורה להתמודד עם מסות כאלו (חיילי צה"ל ואוהדים טורקיים רבים על הכיסאות הפנויים ברכבת של יום חמישי בערב? תסריט אפשרי ומעניין כאחד. לא נכחיש זאת, אם כי בשלב זה גם לא נוכל לאשר), וגם לא על אלף בעיות לוגיסטיות אחרות. ולפני שמישהו יקפוץ עם אמירות בסגנון "אבל יש כאן מכבייה כל ארבע שנים, וגם כבר אירחנו כאן בעבר אליפויות לנוער וקדטים" - נציין שמדובר בשני עולמות שונים לחלוטין מבחינת הדרישות. כמה שונים? הממממממ, תחשבו על ההבדל בין רמת הכדורסל בטורניר המכבייה, לבין זו ביורובאסקט.

בקיצור, שאיפות ויומרות זה חיובי ונחמד, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - לפני שאנחנו רצים לארח את אליפות אירופה, אולי כדאי שנדאג לדברים קצת יותר בסיסיים: ליגה סבירה (שבה כל שנה מישהו יורד ומישהו עולה, ומי שעולה - באמת עולה, ומי שיורד - אכן יורד), כמות זרים הגיונית, מחירים נורמליים, תשתיות וכן הלאה וכן הלאה.

בינתיים, בואו נישאר במגבלות שלנו. כמו שכבר נאמר בשיר המרנין 'להשתטות לפעמים' (מלים: אילן גולדהירש, לחן: מרקו בכר): "בואי ונקנה אופנוע ואיתו נדהר / נחרוש את הדרכים בעמק ובהר / אך אם לא יספיק לכך כספנו השנה / אז נקנה 200 גרם גבינה". והמבין יבין, או שלא.

shaharhermelin@gmail.com