ימים לא פשוטים כלל ועיקר עוברים על כוחותיי. כן-כן, אני יודע שזו הפעם ה-17 לפחות שכך מתחיל הטור, אולם מה לעשות שאמת לאמיתה היא? שילוב על גבול הבלתי אפשרי בין קשיים פיזיים ומנטליים, שכמוהו לא זכור לי מזה זמן רב. ככה זה, בעוד חלק מאיתנו חי את החלום בסדרת הגמר האיטלקית, ישנו מי שצריך להתמודד עם המציאות ב-864 אחוזי לחות הארצישראלית.

קודם כל ולפני הכל, עומס חסר תקדים בעבודה. עשרות ביקורים ואירועים המצריכים את נוכחותי, גם (ובדרך כלל - בעיקר) אם הדבר כרוך בנסיעות של מאות רבות של קילומטרים מדי שבוע, ובמי יודע כמה שעות של הכנות ותיאומים בכל יום. שיהיה ברור, אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל בשלב כלשהו זה נהיה מתיש פיזית.

ולפי מיטב הלהיטים של חוק מרפי, כמובן שכל זה קורה בדיוק על רקע סיום שנת הלימודים. טקס בנות מצווה אצל נסיכה א', מסיבת סוף שנה בגן של נסיכה ב', הופעות חגיגיות של שתיהן במסגרת הסטודיו למחול, ועוד לא דיברנו על כל החזרות הגנרליות, חוגים ושאר עניינים המחייבים הסעות, או סתם נוכחות של מבוגר.

לכל אלה מצטרפים עוד מלא נושאים טכניים - מדברים שצריכים לסגור מול העירייה (והרי תמיד ישנם דברים שצריך לסגור מול העירייה), דרך עניינים שצריך לסדר עם הרכב, או עם הדירה, ועד המחסום בחנייה שהודיע לפתע ובאורח חד צדדי על עיצומים. גם תכניות לקיץ יש, כלומר צריכות להיות, כלומר כבר היו צריכות להיות סגורות אבל אנחנו בדיליי של לפחות שלושה חודשים.

לא ברור איך, אבל הבנאדם מצליח איכשהו לתמרן בין כל אלה, מגיע הביתה, מוצא גם זמן לעדכונים מהמלכה-האם על כל הנעשה בממלכה, ומיורש העצר על פועלו במסגרת הצבאית אי שם בצפון. מתקלח, מתחבר לטלוויזיה (לא לפני שהוא חייב לענות על כמה עשרות מיילים, כי בארה"ב זה עתה התעוררו הקולגות, והם מלאי עזוז וששים אלי מקלדת), מבקש לעצמו כמה רגעים של נחת, ומה מקבל? זכייה של לברון באליפות.

לא שלא האמנתי שזה יקרה, לא שהלכתי בליינד על אוקלהומה סיטי, לא שלא חששתי שהם לא יצליחו לעלות את המדרגה האחרונה ההכרחית בדרך לתואר, אבל כל אלה לא הופכים את הזכייה של ההיט ליותר נסבלת.

בסדר-בסדר, ברור שלברון הוא כדורסלן בין הטובים בהיסטוריה, שהתבגר, השתלט לחלוטין על סדרת הגמר, חתום על הרבה מאוד מהלכי "וואו", גבר על דוראנט האליל-בהתהוות, הצליח לעשות דברים גדולים ומכריעים גם בקלאץ', בלה-בלה-בלה. כולם מוזמנים לצאת מעורם מרוב התלהבות כמה שבא להם, כולל כל הדיבורים על כמה שהוא השתנה לטובה מאז אותו ראיון לפנתיאון על "ההחלטה". סוֹרי, לא עושה לי את זה.

לא בקטע של התבכיינות, סתם תחושה שהולכת איתי פחות או יותר מהיום הראשון שלו בליגה. לעניות דעתי המאוד לא קובעת, האיש היה, נשאר, ולעולם יהיה בין המאוסים והמעצבנים שידע הענף, והעובדה שיש לו טבעת אליפות (ולמרבה הצער, סיכוי גדול שיהיו לו עוד) בעוד שלענקים דוגמת בארקלי, סטוקטון, מאלון, רג'י מילר וכריס מאלין לעולם לא תהיה - מדכאת למדי.

לפחות ג'ואן הווארד יקבל טבעת בגיל 83 או משהו כזה. עוד מימי ה"פאבּ-פייב" חיבבתי אותו, אם כי לא ממש ברור למה. נחמת עניים רצינית, אבל זה מה יש. אה כן, עוד דבר חיובי בעניין ההייפ סביב לברון - או-טו-טו תם הטקס, ובעוד שבוע או משהו כזה יש מצב שיפסיקו לטחון את הנושא תחת כל ESPN רענן. יופי, היית גדול, ניצחת, הורדת את הגורילה-שלוש-מאות-טון מהגב. מזל טוב, שתיחנק ועכשיו - עוף לנו מהעיניים. הגיע הזמן.

או, זמן זו באמת בעיה נוספת. גם אחרי שעונת ה-NBA ושידוריה כבר מאחורינו - איפה מוצאים זמן בין כל מה שתואר למעלה, לבין הרצון לצפות פה ושם גם בנבחרת הנשים שנראית לא רע בכלל? ומה עם הטניס המורעף עלינו מכל כיוון? הרי עוד לא התאוששנו מהזכייה המרגשת של נדאל ברולאן גארוס על חשבון הקיפוד הסרבי המנג'ס ההוא, וכבר ווימבלדון מעבר לפינה (לא מוכן להמר על המנצח, אבל סיכוי גדול שהוא יהיה קיפוד סרבי מנג'ס).

רגע, ומה עם פה ושם להתעדכן באחת מסדרות הטלוויזיה, שבמאמץ לא רב הצלחתי להתמכר אליהן? והספרים החדשים המחכים על המדף? ומתי נצליח ללכת פעם אחת לסרט שלא מחייב משקפי תלת-מימד, ושהגיל הממוצע של הצופים בו הוא יותר משש וחצי?

נכון לרגע זה, אין לי תשובות לרוב השאלות האלו, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות מוחלטת: משפחה, עבודה, חברים או מה שזה לא יהיה – באופק כבר ניתן להבחין ב-28 ביולי, והחל ממנו ועד 4 באוגוסט, מתשע וחצי בערב ועד שאהיה בטוח שזה באמת הסתיים, הכל יחכה. ה"אקוואטיקס סנטר" בלונדון מארח בתאריכים הנ"ל את ההופעות האחרונות בהחלט של מייקל פלפס, וכל מלה נוספת באמת מיותרת. הנה, אם לא מי יודע כמה אור, לפחות קצת מים בקצה המנהרה.

shaharhermelin@gmail.com