ווימבלדון כבר רץ, נתקשה להכחיש זאת, אבל תחושת הפגרה מספורט ומכל דבר בעצם טבועה כל כך עמוק רגע, ודאי אחרי שיבה מ-11 ימים נהדרים באיטליה שטרם נשכחו, ואין רעב אמיתי לכלום. לא לכדורסל, גם לא לטניס.

בעצם, תאבוני למזגנים ממשיך להיות רב. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שזהו הדבר החשוב ביותר בכמה-זה-יוצא, נניח 100 ימים הקרובים. לפחות.

יש להודות ולהודות יש כי מאז חצה רוז'ה-שלנו את גיל 30, או מאז שהפך לשחקן שגם מפסיד והרבה, תש כוחנו בכל הקשור במעקב רצוף אחר הטניס העולמי. משבר זמני וחולף או נטייה קבועה? נתקשה להגדיר זאת כרגע. שום דבר אישי נגד הטניס; ישנם דברים רבים שקשה להגדיר עכשיו.

יש להודות גם כי טורניר הרולאן גארוס הוחמץ במלואו הפעם על ידי העיניים הנשיאותיות, באופן בלתי שגרתי בעליל. רובו כתוצאה מהביקור באיטליה עם איתי סלע הפלאי שעליו תוכלו לקרוא, אגב, בגיליון הקרוב של בלייזר-הירחון.

עם אחותו הנאווה נגה סלע חסרת התקדים, בצילום מהקיץ שעבר

וכך, בשעה שהמנוול והקיפוד הסרבי יתחרו בצונגות ובמארים למיניהם, אנחנו נמשיך לקוות שפדרר, איכשהו, יעשה משהו גדול בטורניר הנוכחי וייקח עוד תואר לפני שיורדת עליו העלטה סופית, רשמית וחד משמעית.

נמשיך לקוות, אבל פחות. לא במלוא מרצנו כבעבר. חם לנו, שבע לנו.

נמשיך לקוות, אבל לא נתאכזב יותר מדי אם לא. כי הבנו את המסר. האיש מתבגר, מה לעשות.

נמשיך לקוות, אבל נבין שכזה הוא המצב, והמצב הוא בדיוק כזה.

ומאחר שמעקבי טניסלע עדכניים אין באמתחת וייתכן כי גם יצאו מה . . . (סליחה מראש על הביטוי), הרי לכם סיפור נאה-כרפאל-לפחות מביקורנו האחרון בסיינה-העיר המתקשר לטניס. ועוד איך מתקשר. טניסלע קלאסי אפילו.

בצמוד לתחנת הרכבת בעיר נמצא מועדון טניס קטן, ארבעה מגרשי חימר שמנוהלים בידי אדם שהאנגלית, איך לומר, אינה שגורה בפיו במיוחד. איתי קלט את מועדון הטניס הקטן הזה, נדלק על החימר והחליט שזהו – אנחנו מוכרחים לשחק. הוא דחק בי שאגש להזמין מגרש. תגובת הסרבנות וההימנעות האוטומטית לא איחרה לבוא: טניס? בחו"ל? מה, לבוא במיוחד ולחזור במיוחד כדי להתקלח ושוב לצאת לעיר? עזוב, נו, עזוב.

לא ספונטני, כנראה, זה מה יש. אפילו בדברים שאני אוהב.

אבל דקה אחר כך שאלתי את עצמי: רגע, למה לא בעצם? אנחנו בחופש, לא? טיול בר המצווה של
הילד, לא? יש משהו טוב יותר מאשר לשחק טניס? והאם שיחקתי אי פעם על חימר? ואם הוא כל כך רוצה, אז יאללה נו,
ניסע, נזיע, נחזור עשרה קילומטרים, נתקלח, נתארגן מחדש ונצא שוב.

כן, כן, כן, יא בן אדם. פשוט כן. מה הקטע שלך, לעזאזל?

ססססססאמק הקיפוד הסרבי, לכל אייטמון הוא דוחף את עצמו

תוך שתי דקות הוכח שאפשר להבין אנשים גם אם הם לא דוברים אותה שפה. קבעתי עם האיטלקי יומיים קדימה לשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהנודניקית ההיא מהשמיים מתחילה להציק באופן ממשי וללחלח את כולם. 13 יורו לשעה לשניים שאינם חברי מועדון, אינם מנויים ואינם מחזיקי כרטיסייה, כולל מחבטים וכדורים שלא היו לנו. לא יודע אם יקר או לא, אבל מה זה באמת משנה כשהולכים לעלות על משטח חימר לראשונה וליהנות מהחיים.

חלפו יומיים, התייצבנו בזמן ומלבד שלפוחית מדאיגה שצצה בעקבות הליכה ממושכת מאוד במסדרונות סיינה-העיר בימים הקודמים, וכאבים בברך הפגועה מאי-אז בימים, לא היו לי תירוצים להפסד אפשרי. יש להבין, כי איתי סלע הוא לא עוד הילד הקטן בן ה-7, 8, 9, אלא נער בהתפתחות שמתקרב ל-1.80, מבנה גופו ספורטיבי ומוצק והוא שש אלי קרב.

ובכל זאת, יש לי טאץ' יש לי, וגם חוכמת משחק, כן?

לקחתי את הצד שבו אפשר להשקיף על החתיכות שעוברות על הגשר ממול, בדרכן לתחנת הרכבת. אולי מתוך מחשבה, שאם אפסיד אוכל לתרץ את התוצאה ביותר מאשר רק שלפוחית כואבת וברך.

היה אחלה משחק. הספיק לנו למערכה אחת בלבד, הכי צמודה שאפשר. נגמר 6:7 לטובתי (עם 5:7 בשובר השוויון) אחרי שהפלאי הוביל כבר 3:5 במערכה, אבל קרס ברגע שהפסקתי להביט על הבחורות שעוברות על הגשר. אני לא מספיק מיומן לספר על הבדלי משטחים ומה זה בדיוק עושה לתנועה עליו (לדעתי, אני כבד בכל מקרה ועל כל משטח) או לנחיתת הכדור וכאלה, אבל איתי נהנה וחימר נדבק לנו לנעליים. זה מה שאני יודע.

הוא השתפר, איתי. מכות ההגשה התחזקו קצת, יותר דיוק, מגיע ליותר כדורים. אם רק היה מתאמן או משחק קצת יותר טניס במקום כדורסל, ודאי היה מנצח ואולי אפילו בקלות. אבל בהיותו חלק ממשפחת סלע-כדורסלע ההתעסקות שלו בכדורסל יותר ממבורכת. ואם נחיה גם נראה מה ייצא מזה, איך ומתי.

למרבה הצער לא עברה על הגשר בדרך לתחנת הרכבת של סיינה

ולגבי הטניס, זה כנראה עניין של שבועות בלבד. כבר הפסדתי מערכה פה ומערכה שם, אבל מתישהו או איתי או השכן יצליחו לנצח אותי בשתי מערכות, כלומר במשחק שלם. אם נצליח לעבור אותו בשלום מבלי לקרוס פיזית.

בשבוע הבא תחודש אגב מסורת הטניסלע המשותפת עם השכן, שעומדת על 0-24 לטובתי בכל הזמנים. ייתכן אפילו שבפעם הראשונה השנה נצליח לשחק פעמיים בשבוע. תפסתי אומץ ונאלצתי לבקש אישית מאשתו בעלת המשרה הבכירה שתאפשר לו קצת אוויר. בכל זאת, קיץ, חופש, האיש קורע את התחת סביב שני ילדיו יום-יום, שעה-שעה מארבע עד שמונה. ועד שלא תנסו את זה בעצמכם לא תדעו
כמה זה מתיש.

היא הסכימה ואפילו בחיוך. הופה, איזו אישה יש לשכן. נעריכו על כך. ואת הסכמתה גם.

אבל כך או אחרת, אחרת או כך, בחו"כ לשכן החלש, שאמנם השתפר מאוד אבל לא מסוגל לנצח קשיש נרפה כמוני במגרשי האוניברסיטה ברמת אביב. יכול להיות שעל החימר בסיינה הסיכויים שלו היה גדלים, אבל לשם כנראה לא נגיע.

אלא אם יקבל אישור מפתיע מאשתו, כן?