לא בדקתי את זה לעומק, אבל אני מניח שבמשך קרוב לעשור, מאמצע שנות ה-80' ועד ראשית שנות ה-90', הייתי מאוהדיה המושבעים ביותר של הלייקרס בארץ. ככל שהדברים נוגעים ל-NBA, מאז ומעולם הייתי יותר אוהד של שחקנים מאשר של קבוצות, ואחרי שדוקטור ג'יי - הראשון שקיבל אצלי מעמד של אליל - זכה בטבעת המיוחלת והחל במסע לכיוון הפנסיה, אך טבעי היה שאלך עם מג'יק ג'ונסון - לעניות דעתי הלא קובעת וכפי שציינתי ופירטתי מפורשות ממש כאן - הגדול מכולם אי פעם.

מאותו רגע ועד הפרישה של מג'יק, זה היה רק לייקרס ולייקרס. שמחתי עד אין קץ בניצחונותיהם, ובד בבד כאבתי את הפסדיהם (במיוחד הסוויפ שספגו מהפיסטונס בגמר של 89', שלעולם לא היה קורה לולא בשלהי הרבע השלישי של משחק מספר 2 נפצע מג'יק וגמר את הסדרה). לארי בירד היה אליל ובו זמנית גם אויב האומה מספר אחת, וכשמיליוני אוהדי כדורסל בארה"ב ומחוצה לה שאגו "Beat L.A!", הייתי בין אלה שחייכו בביטול וחשבו לעצמם "לכו על זה. נראה אתכם".

אפרופו "Beat L.A!" - לפני איזה שבועיים-שלושה, בהקשר שטיבו לא זכור לי כרגע, הזכירו בערוץ הספורט את הקריאה המיתולוגית. ציינו שם, כי אוהדי הסלטיקס השתמשו בה לראשונה בשנות ה-80', כאשר היה ברור להם שהם הולכים להפסיד את גמר המזרח מול דטרויט פיסטונס, ועם כל סלידתם מהבאד-בויז - העדיפו הבוסטונאים לראות אותם אלופים, ולא את הלייקרס השנואים עליהם מכולם.

האמת היא, שבערוץ דייקו בשני שליש מהדיווח הזה: זה אכן היה בשנות ה-80', וזה אמנם התרחש בגמר המזרח, אבל המשחק בו נולדה "Beat L.A!" היה דווקא מול הסיקסרס, אי שם במאי 1982. הסלטיקס, שהצליחו לחזור מפיגור 3:1 מול פילדלפיה לשוויון שלוש, אירחו את משחק מספר שבע, בביטחון מלא שהם משלימים מהפך היסטורי ועולים לגמר, שם כבר חיכו הלייקרס, שסיימו לטאטא את סן אנטוניו בגמר המערב.

הכל היה מוכן לחגיגה הגדולה בבוסטון גארדן, חוץ מהסיקסרס, כמובן. משחק אדיר של הדוקטור ושל אנדרו טוני הוביל את פילדלפיה ליתרון בלתי מחיק, 105:117, פחות מחצי דקה לסיום. או אז, ממש משום מקום, נשמעה מאחד היציעים הקריאה, שתוך שניות התפשטה לרחבי האולם (והעולם) כולו. עד היום ישנם לא מעט אנשים בבוסטון, שכל אחד מהם טוען שהוא היה הראשון שצעק. מי צודק? למי אכפת.

הסיקסרס אמנם הפסידו בגמר ללייקרס 4:2, אבל הנקמה באה שנה אחר כך בדמות סוויפ מרשים במיוחד. הנה כאן קטעים מהמשחק ההיסטורי ההוא בגארדן, כולל הרגע ההוא 26 שניות לסיום. הזדמנות מצוינת, במיוחד לדור הצעיר, להתרשם מכמה מהשמות הגדולים של תחילת האייטיז. אגב, אם נדמה לכם שהפרשן בשידור מתקשה להסתיר את שביעות רצונו מהקריאות, אתם לא טועים, שהלא מדובר בלא אחר מביל ראסל האגדי, אחד מהסמלים הנצחיים של בוסטון. זהו, סגרנו סוגריים. נקסט.

לאחר שמג'יק פרש, התעניינתי פחות ופחות בלייקרס, עד שהגיע שאקיל, ונתן לי סיבה גדולה מאוד - 2.16 מ', 150 ק"ג - לשוב ולהיות זהוב-סגול. כיף גדול היה בתקופת הת'רי-פִּיט עם שאק, פישר, הורי, פוקס, גראנט, בראיין שואו וכו', אבל גם היא תמה לה. קצת אחר כך שאק עזב למיאמי, אני אמנם המשכתי לרחוש לקבוצה סימפטיה מסוימת (שהתעצמה עד מאוד בסדרות הגמר מול הסלטיקס, כי בכל זאת יש גבול), אולם ככל שעבר הזמן הצליח אדם אחד להמאיס עליי את הלייקרס ברמות שלא האמנתי שאתדרדר אליהן - אותו אחד שלא הוזכר כאן כמה שורות למעלה - קובי בראיינט כמובן.

אני מניח, שהרוב המוחלט של אוהדי הכדורסל לא יחלוק על כך שהאיש נמנה על עשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה. יכולת אישית שלא נופלת בהרבה מזו של ג'ורדן (ורבים יוסיפו: אם בכלל), ווינר גדול וכו' וכו'. הכל טוב ויפה, אבל בו בזמן קשה מאוד למצוא מישהו מאוס ואנטיפת ממנו, שמתנהג כאילו כולם נמצאים על פני האדמה אך ורק על מנת לשרת אותו, ולהיות ברגים קטנטנים במכונה שתסייע לו לזכות בעוד אליפויות. עד כדי כך זה בולט וזועק לשמיים, שלא יפליא אותי אם בעמוד הראשון בספר התנ"ך אצלו בבית, כתוב: "בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ".

בקיצור, באשמתו הישירה של קובי - ובסיועו ה"אדיב" של ארטסט-וורלד פיס המופרע - די נגמר לי מהלייקרס. עד כדי כך נגמר לי, שחשתי שביעות רצון של ממש כשהם הובסו בשנתיים האחרונות על ידי דאלאס ואוקלהומה. בלי לשים לב, וגם אם בלי להביע זאת בקול רם, הצטרפתי גם אני למקהלת ה- "Beat L.A". פשוט כך ובלי יותר מדי נקיפות מצפון. קובי בשלו, אני בשלי והכל בסדר.

ופתאום, בּוּם - סטיב נאש חותם. דווקא הוא, מכל השחקנים בעולם. תקצר היריעה מלפרט כמה אהוב עליי השחקן הזה, וכמה גבוה הוא מדורג אצלי ברשימת "השחקנים שאסור, אבל ממש אסור, שיפרשו בלי לזכות באליפות". במיוחד עכשיו, אחרי שלברון - היחיד שנותן לבראיינט פייט של ממש בצמרת טבלת המאוסים - כבר השיג לעצמו טבעת.

למה דווקא ללייקרס, למה? חסרות קבוצות שיכולות להתמודד על התואר, או שלכל הפחות יש להן סופרסטאר אחד לפחות וקצת פוטנציאל על הנייר? מה עם שיקאגו? אוקלהומה? קליפרס? איחוד משפחות עם אמרה סטודמאייר בניקס? אולי הנטס החדשים? גם שיתוף פעולה עם קווין לאב במינסוטה יכול היה להיות מעניין, רק ששם העדיפו ללכת על ליאור אליהו. מכל מה שהיה בשוק - דווקא קובי?

על פניו, דילמה קשה מנשוא: איך מתמרנים בין האהבה העצומה לנאש - שעל יכולתו וסטטיסטיקותיו באמת אין צורך להרחיב את הדיבור - לבין הסלידה הלא פחות גדולה מבראיינט? מה יגבר על מה ומי על מי? הרצון לראות אותו זוכה באליפות, או ההבנה כי ניצחון שכזה יביא עימו אין ספור קלוז-אפים של בראיינט וחיוך ה"כאילו דה? ברור שאני הגדול מכולם, ושכל מה שקרה פה הוא רק בזכותי" שלו?

מעשית, לא דילמה ולא נעליים. גם אם נאש היה חותם, חלילה וחס, בסן אנטוניו, בסלטיקס או אפילו במיאמי (קחו, קחו את ריי אלן ותיחנקו איתו) - הייתי בעדו. בדיוק כפי שהייתי בעדו בכל אחת מתשע השנים האחרונות, מאז האליפות האחרונה של שאק בלוס אנג'לס. אין ברירה, לוקחים הרבה אוויר (וכדורים נגד בחילה במיוחד בשביל קובי), וחוזרים להיות בעד הלייקרס עד להודעה חדשה. "Beat L.A"? Bring it on!

shaharhermelin@gmail.com