התאריך: 7.7.12

המקום: אמפי שוני, בנימינה

האירוע: "איפה הילד?" חוגגים 20 שנה לאלבום הבכורה שלהם, זמן סוכר, ומארחים את "מוניקה סקס", אביב גפן ו"מופע הארנבות של דוקטור קספר".

השאלה המרכזית: מה עשיתי בניינטיז, לעזאזל?

גדודים של אנשים כמוני וכמו רעיית הנשיא פוסעים בכביש העולה אל האמפי. החנייה מלאה, מפוצצת. המון אנשים סביב ה-40 או יותר. יצא לנו להיות בשוני כמה וכמה (וכמה!) פעמים, מעולם לא היה עמוס כל כך.

החבר'ה חוגגים. היינו בהופעה שלהם בזאפה הרצליה, מכירים את רוב החומר, מתלהבים למדי, אוהבים את הלהקה הזו. מספיק כדי ללכת להופעה שלהם בפעם השנייה. פעם, איפשהו ברמת הגולן, אפילו פרצו לנו לרכב וגנבו בערך עשרה דיסקים מתא הכפפות (ככה קוראים לזה, אבל מי באמת מניח שם כפפות - לא ברור). אחד מהם היה אוסף של "איפה הילד?".

כשהזמנתי את הכרטיסים לא ידעתי שיתארחו אמנים אחרים, או ש"איפה הילד?" חוגגים משהו. כשהדבר נודע בהמשך ודאי שלא נרשמה התנגדות כלשהי, אם כי זאת לדעת: אם מתקילים אותי בשאלה מי מרכיב את "מוניקה סקס" אני אומר יהלי סובול ולא יותר מזה. אם שואלים אותי מי מופיע בהרכב של הקספרים, אני לא יודע.

אחר כך, על הבמה, כשעולים השמות פיטר רוט ושחר אבן צור, זה מדבר אלי באופן כזה או אחר. הקספרים עדיין נשארים אלמוניים מבחינתי. מכיר את השירים, לא מכיר את המבצעים.

גם אביב גפן קפץ להתארח. הפתעה, כי מתברר שהוא הבטיח שינסה אבל לא התחייב. יצא גדול, הנמוך.

אין כמעט הופעה שבה הלחלוחית בעיניים לא מופיעה אצלי. ותיקי כדורסלע-האתר יוכלו ודאי לאתר, אם ירצו, אזכורים דומים באייטמונים קודמים על הופעות בנוכחות נשיאותית. בשביל מה מותקן כאן מנוע חיפוש?

אבל הפעם הלחלוחית סירבה להופיע, למעט רגע קל ולמספר שניות בלבד: זה קרה ב"מישהו שומע אותי?". שיר חזק, טוב, מדויק, בהחלט מהמובילים, שהגיע כנראה בטיימינג הנכון במבנה הספציפי של ההופעה.

הקטעים הטובים באמת היו בחיבורים הנדירים בין הלהקות על במה אחת. "מוניקה סקס" ו"איפה הילד?" שרים חומרים משותפים, ואחר כך באו גם הקטעים הטובים ביותר בהופעה, אלו של "איפה הילד?" עם הקספרים. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגם חמי רודנר התלהב במיוחד. "ראיתם פעם דבר כזה? איזו להקה!" הוא שאג אחרי שהקספרים ירדו מהבמה וכל החלקים ביצעו יחד את "אחלום לנצח". היה חזק.

אחר כך הם חזרו לשיר לבד. יש להם את זה, אבל גם חסרים להם דברים. אפשר להבין ולחוש בזה באופן בולט יותר כשהרגעים הדרמטיים של חיבור הלהקות נמוגו והבמה חזרה להיות כולה של רביעיית החברים מ"איפה הילד?".

איך להגיד את זה: הם מוכשרים מאוד, אבל חסרה להם כריזמה. הם גם מודעים לעצמם יותר מדי, בעיקר חמי רודנר שקיים בו כל כך הרבה כישרון ועדיף שידבר פחות וינגן וישיר יותר. אני עדיין זוכר איך התרשמנו עמוקות מ"כנסיית השכל" בהופעה בזאפה הרצליה; חבורה של פועלים שחורים שבאה לעבוד והפיקה נפלאות. ההערצה לפעילות שלהם הלכה וגברה מרגע לרגע. במקרה של "איפה הילד" נותרתי קצת אדיש. אולי כי זו פעם שנייה, אולי כי כשעמדו לבד על הבמה אחרי רגעי השיא היה משהו חסר בנוכחות שלהם וגם בביצוע.

אקח אשמה גם על עצמי: אני לא טיפוס של ניינטיז כנראה, וגם פחות של רוק ישראלי מדברים אחרים. העובדה שלא ידעתי עד אתמול איך נראים הזמרים של הקספרים אומרת הרבה עלי. איפשהו בשנות התשעים התבגרתי, התברגנתי, הפכתי לאדם שחי לעומק ובמשך הרבה מאוד שעות את העבודה שלו ואת התכנים שלה.

היה גם רצף אדיר של להקות ישראליות שצצו בזו אחר זו, ובאיזשהו מקום איבדתי את הדרך ולא תמיד ידעתי להבדיל מי שר מה: "תערובת אסקוט", "אבטיפוס", "רוקפור", "איפה הילד", "הקספרים", "מוניקה סקס", "זקני צפת". להקות של בנים בלי (או כמעט בלי, לא יודע להתחייב על זה) נוכחות נשית, והפרצופים התבלבלו. בטח יש עוד כאלה.

היתה הופעה לא רעה בכלל, לא נכחיש זאת, אבל הרגשתי כמו בחגיגה שאני לא לגמרי שייך אליה. בלילה, בדרך הביתה, נתקענו על רדיו 99. בחצות החלה תוכנית בת שעתיים של מוזיקה משנות השמונים. היו שם ויסאז', יאזו, אולטראווקס, יומן-ליג, בי-מובי, סופט-סל, טוק-טוק, קראפטוורק. העביר לנו בקלות את הדרך עד לרמת-גן-העיר.

הרגשתי יותר שייך משייך, מכיר את כל השירים וכל המבצעים בלי פספוס אחד. מזמזם אותם ממרחק של שלושים שנה. כנראה שקודם כל ולפני הכל אני בעד פופ ניו ווייב בריטי אייטיזי, גם ואפילו לפני הרוק אנד רול הישראלי של הניינטיז המכובד בפני עצמו.

בהופעה הבאה שמיועדת לסוף החודש אני אמור להרגיש שייך יותר: תיסלם, להקה שההשפעה שלה היתה יותר גדולה מאשר משך הזמן שבו התקיימהעד שהתפרקה. היו ימים שהיית תיסלם או היית בנזין, ותיסלם עם 'רדיו חזק' היו הלהקה הישראלית הראשונה שהסתובבה על הפטיפון אצלנו בבית בתחילת השמונים.

ועד אז, שלומות ונצורות בשלב זה.