סר ש. שלום,

התעוררתי הבוקר בתחושה שזהו יום מצוין לחילול קודש. גם כך אין לי כוח וחשק ללכת לים (מדוזות, יימח שמן וזכרן לעולם ועד), לבריכה (מיליון קייטנות, שהלוואי ויעופו קיבינימט ולא יתפסו את מקומם של אזרחים שלווים שרק רוצים מסלול אחד פנוי לעשות בריכות) או לכל מקום אחר. אי לכך ובהתאם לזאת, מה אכפת לי לשבת מול המחשב ולנפץ מיתוסים?

הטענה שאני מעלה היא - ונא לא לפרוץ בצחוק היסטרי או למחוק את המייל עד שתקרא את כולו - שנבחרת ארה"ב לאולימפיאדת לונדון טובה יותר מהדרים-טים המקורית, ירום הודה. ברור לי שאני מורד קשות ונצורות במלכוּת, אולם אם תרשה לי, אשמח להרחיב ולפרט.

ראשית, הסגל במלואו, לטובת מי שלא שמע או לא התעניין: לברון ג'יימס, קובי בראיינט, קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, כריס פול, כרמלו אנתוני, קווין לאב, ג'יימס הארדן, טייסון צ'נדלר, אנדרה איגודאלה, בלייק גריפין ודרון וויליאמס. רוצה לומר: לפחות שמונה-תשעה שאין שום דרך ידועה לאדם איך לעצור אותם, בראשות לברון וקובי, כולל הצלף הטוב ביקום אולי אי פעם (דוראנט), כולל אחד הפורוורדים הכי אתלטיים בהיסטוריה (גריפין), כולל פוינט-גארדים פנטסטיים (פול, ווסטברוק, וויליאמס), כולל כוח אדיר, תרתי משמע מהספסל (לאב, צ'נדלר, הארדן) ואפשר להמשיך עוד ועוד.

אני יודע בדיוק מי היו בדרים-טים, ואני יודע מה כולם חושבים עליהם, ובטח עכשיו גם עליי, אבל אני מוכן להתערב עם כל מי שרוצה שאם היינו מקיימים סדרה של שבעה משחקים בין שתי הקבוצות, כאשר כל השחקנים בשיאם, הנבחרת של 2012 יוצאת בסופו של דבר מנצחת. אולי בקושי, אבל מנצחת.

כי עם כל הכבוד לדרים-טים, ויש הרבה, לנבחרת הנוכחית יש תשובה מצוינת בכל עמדה במגרש, אפילו למייקל ג'ורדן (קובי ולברון היו עוצרים אותו בהגנה, ומצד שני מאכילים אותו הרבה חצץ בהתקפה). הגארדים "שלנו" לא פחות טובים, קלעי החוץ לא פחות טובים, עם לאב, גריפין, צ'נדלר ולברון אני לא רואה יותר מדי נחיתות מתחת לסל וברור שקואוץ' קיי טוב לפחות כמו צ'אק דיילי ז"ל.

בקיצור, אני טוען ש-2012 מנצחים את 1992. כמי שכבר הוכתר רשמית וחגיגית על ידי כבוד הנשיא ויו"ר הדירקטוריון גם יחד כאלוף העולם במשחקי-כאילו, אשמח לשמוע מה דעתך.

אמיתי

שלום אמיתי,

כן-כן, אנחנו שוב בתקופה הזו של השנה. שילוב של רגיעה מסוימת בין אירועי ספורט גדולים, לחום ולחות שאסורים גם על פי אמנת ז'נבה. כמעט בכל קיץ, באיזשהו שלב, מגיעים מיילים שכאלה בנושא הדרים-טים, או קבוצות שגיבות אחרות. פעם זה לקראת אולימפיאדה, פעם לקראת אליפות עולם, פעם בלי קשר לכלום, אבל תמיד זה בעניין המה-היה-קורה-אילו.

עקרונית, משחקי הכאילו האלה הם לא יותר מסוג של דמיון מודרך, שהלא אין דרך לבדוק את זה במציאות. אבל קיץ עכשיו, ובקיץ הכל הולך, כידוע - למשל המעלית בבניין שלנו, שאמש הלכה סופית - כך שאין לי בעיה לעסוק בנושא. לא בפעם הראשונה, אבל כאמור - מה אכפת לי.

אתה מבקש לדעת מה דעתי "כמי שכבר הוכתר רשמית וחגיגית על ידי כבוד הנשיא ויו"ר הדירקטוריון גם יחד כאלוף העולם במשחקי-כאילו"? למרות שלא זכור לי שהוכתרתי, ודאי שלא על ידי היו"ר, שאינו נוהג להעניק תארים על ימין ועל שמאל, דעתי פשוטה וברורה: ראשית, הגיע הזמן שאוכתר. שנית, חבל לך על הזמן.

אז אלה שמות חברי הדרים-טים, למי שהעז לשכוח: מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון, סקוטי פיפן, דייויד רובינסון, פטריק יואינג, כריס מאלין, קלייד דרקסלר וכריסטיאן לייטנר, שהוזמן בעיקר כדי שלאחרים יהיה על מי להסתלבט ולמי לתת לסחוב להם את התיקים.

"לנבחרת הנוכחית יש תשובה מצוינת בכל עמדה במגרש, אפילו למייקל ג'ורדן", אתה אומר? המממ, צר לי, אבל אין דרך לומר זאת באופן ברור יותר: בשיאו, ולא רק בשיאו, רק לג'ורדן היתה תשובה לג'ורדן, וגם זה לא תמיד. כל אמירה אחרת בנושא אינה רלוונטית. כך שכל מצ'-אפ שלו עם מי שזה לא יהיה מהנבחרת הנוכחית, לרבות קובי בראיינט, נדון להיות מוכרע מראש.

מה עוד היה לנו בגארדים? פול, ווסטברוק או דרון וויליאמס נגד מג'יק, סטוקטון ודרקסלר, ששיחק לא מעט בעמדה מס' 2? בוא נראה, מצד אחד שלושה מהטובים שידעה הליגה בשנים האחרונות, אבל מצד שני - שני הרכזים הטובים בהיסטוריה, לעניות דעתי הלא קובעת, פלוס אחד שבשיאו היה מגדולי המרחפים? הדרים טים לוקחים גם פה.

קליעה מבחוץ - דוראנט מהטובים שראיתי, זה נכון, וגם קובי, לברון, דוריס ועוד איזה ארבעה-חמישה מהסגל הנוכחי מסוגלים לעשות הרבה נזק מחוץ לצבע, אבל האמן לי שאיש מהם לא היה רוצה לשחק "חיובים" עם בירד ומאלין בשיאם, או עם ג'ורדן כשזה יחליט שהוא רוצה לנצח אותם.

אבל עזוב שטויות, גם אם לצורך הוויכוח האקדמי בלבד נעז לדבר על שוויון מסוים בקו האחורי בין שתי הנבחרות, איגודאלה, הארדן ודוריס מול בירד, פיפן ומאלין? התשובה ברורה, אני מקווה. בכל מקרה, גם אם היה נוצר שוויון בכל מקום אחר על המגרש (ולא היה נוצר, אבל לא משנה), כל ניסיון של העכשווית לנצח היה נגמר מתחת לסל. צ'נדלר, גריפין, וקווין לאב מול בארקלי, מאלון, יואינג ורובינסון? לא כוחות, על גבול הצער בעלי חיים.

אפשר עוד להתפלסף לא מעט בנושא, אבל חייבים לחזור לעבודה, ולכן אסכם במשפט אחד: נבחרת ארה"ב 2012 מנצחת את הדרים טים? כן בטח, בחלום.

shaharhermelin@gmail.com