שאלה שמנקרת: האם באמת יש דבר שנקרא התרוממות רוח? האם יש לה הסבר? ואולי ההגדרה לא מדויקת ומדובר במשהו אחר.

עוד שאלות: מכירים את המשפט "הפסדנו את המשחק במלחה עוד בשער הגיא?". או: "יום טוב רואים כבר מהבוקר?". או: איך שעלינו למגרש ידעתי שאין סיכוי שנפסיד במשחק הזה?". משפטים שמדברים על תחושות חזקות, מוצקות, מבוססות. על אמונה.

למצולם אין קשר לאייטמון

קרה לי דבר כזה אתמול מול השכן בטניסלע השבועי באוניברסיטת תל אביב. אמנם אין מקום להשוות לשום דבר אחר, שהרי מעולם לא הפסדתי לשכן במשחק שלם ומאזן המפגשים בינינו עומד עכשיו על 0-27, אבל כבר היו לו משחקים טובים וכבר הפסדתי לו מערכות בודדות פה ושם.

הפעם, איכשהו, היה לי ברור לגמרי שאין לו סיכוי.

באתי רענן, באתי.

חד.

לא ברור איך זה קרה כי רענן וחד הן תכונות שמאפיינות אותי במעט מאוד שעות לאורך היום. הפעם הן היו שם.

יכולנו לשחק 15 שעות לו רק הדבר היה מתאפשר מבחינת כושר גופני, וגם הן לא היו עוזרות לו. הוא היה מפסיד בכל מקרה.

לא זכורה לי תחושה כזו. יותר מזה, אם זכורות לי תחושות מסוג כזה הן היו הפוכות. יכולתי להגיע בזמנו כשחקן בקבוצת הנערים או הנוער למגרש חוץ קשה כזה או אחר, ולדעת מראש שלא יעזור כלום – אנחנו מפסידים. כשהעזתי לומר את זה בקול רם אמרו לי שאני לוזר ופוגע באווירה ובקבוצה. יכול להיות, אבל בכל פעם שהרגשתי ככה - הפסדנו. למזלנו ולמזלי, התחושות האלו התעוררו רק לעיתים רחוקות.

לא רקג'וקוביץ', גם לשכן לא היו תשובות הפעם

אם לחזור לצד החיובי ולתחושה הספציפית מהטניסלע אתמול; אין לי הסבר מאיפה היא צצה ולמה בעיתוי הספציפי הזה, אבל אני יכול לדווח לאומה שהיא נהדרת. שילוב של ערנות ודריכות פיזית גדולות מהרגיל עם ביטחון עצמי גבוה במיוחד.

יש לי ניחוש, אגב, לגבי הופעתה של התחושה הנדירה הזו דווקא אתמול. בשבוע שעבר, במשחק הקודם בינינו, השכן הפתיע עם 5-7 במערכה הראשונה, ולא יכולתי להמשיך. סוג של סחרחורת, תחושה לא טובה עוד במהלך המערכה. עייפות, התפרקות. בעצה אחת החלטנו שדי, מספיק, ייתכן שאנחנו קשישים מדי בשביל זה או שסתם נפל עלי יום מעייף נורא אחרי ריצות והתרוצצויות לאורך כל היום, המנוגדות למוטו המנצח: נוחות, נינוחות ונוחיות.

ברייקינג ניוז: אני תחרותי מכדי להפסיק לשכן 7-5 ולהגיע למשחק הבא כאילו כלום. כלומר, מאוד יכול להיות שהוא מתייחס לכל העניין הזה של הטניסלע השבועי כאילו זה חוג לריקודי עם או משהו, העיקר שיוכל להזיז את הכרס.

אני בא לנצח. כל הזמן, בכל משחק, כאילו מקבלים על זה שתי נקודות בטבלה או בונוס ניצחון. לפעמים סתם אין לי כוח, זה נכון, אבל הפסד 7-5 לשכן מחייב אותי להעלות את הרמה, כמו שאומר רייב שמחה ריגר.

ביום כזה ייתכן שגם למנוול לא היו תשובות

אז אולי זה הרצון לנקום ואולי אני סתם מקשקש, אבל כנראה שבאתי מאוד מוכן אפילו מבלי להתכונן. הרגשתי שאני יכול לשחק גם 6 מערכות אם צריך, וכושר גופני אף פעם לא נחשב לאחת המעלות שלי. גם לא בימיי הטובים ביותר כספורטאי. ואיכשהו, הפעם, זו היתה התחושה. השכן, לעומת זאת, נראה מפורק למדי אחרי מערכה וקצת. היו רגעים שרציתי לומר לו: "עשה טובה, רד מהמגרש וצלצל לאנדי רם שיגיע במקומך".

אל יתהלל חוגר כמפתח נהג יגאל מוסינזון ז"ל לכתוב בספרי חסמב"ה שלו, וגם אני אזהר קצת. אחרי הכל, ייתכן שהשכן מפתח ברגעים אלה ממש תחושות בלתי מוסברות מהסוג שחוויתי, ואפשר שיפתח בעוצמה עם 0-3 במשחק הבא ועוד לפני שאבין מה קורה ידהר לניצחון במערכה.

ואם נחיה גם נראה איך ייגמר המפגש הבא.