דברים רבים וטובים, לפחות בחלקם, מעסיקים בימים אלה את חובבי הכדורסל. ישנו הטורניר האולימפי המתקרב ומשחקי המבחן הנערכים לקראתו, ב-NBA, באירופה וגם אצלנו מדווחים על שלל העברות מעניינות ופחות מעניינות, קבוצות שמחליפות שלושת-רבעי סגל, קבוצות שיורדות לחלוטין מנכסיהן לעומת אלו שמשקיעות עשרות מיליונים ומתעצמות ללא הכר, קבוצות שקמות פתאום לתחייה אחרי שנים בתהום הנשייה ועוד ועוד. הכל טוב, יפה וראוי, אבל ברמה האישית - מעניינת אותי כרגע שאלה אחרת לחלוטין.

לחזור לשפוט, או לא לחזור לשפוט?

שלא תהיינה אי הבנות: לא מדובר בחידוש קריירה שזנחתי מזמן ומבחירה חופשית כבר לפני שבע-שמונה שנים. ממש לא. עם ההחלטה שקיבלתי אז, אני שלם במאתיים וחמישים אחוז. מדובר בסך הכל בערב אחד של ענידת המשרוקית, ועדיין - הדילמה אינה פשוטה כלל ועיקר.

הכל התחיל ב"אשמתו" של אחד מחבריי הקרובים עלי אדמות, שבין שאר עיסוקיו משמש מדי פעם כשופט כדורסל. מהטובים והמצוינים שהכרתי בחיי הוא האיש - כאדם, כחבר וגם כשופט. אנחנו מדברים כמעט כל יום, ומשיחות אלו עולה, כי בעוד שברחבי העולם כולו נמצאות הליגות בפגרת הקיץ, ישנו מקום בארץ, בו עדיין מתנהלים משחקים בכל שבוע, ולפעמים גם יותר מפעם בשבוע, במסגרת איזושהי ליגה מקומית אך תוססת.

הרבה סיפורים ואנקדוטות כבר שמעתי ממנו על הליגה הזו, כמו גם על השחקנים, המאמנים והאוהדים (ומסתבר שישנם לא מעטים כאלה) המרכיבים אותה. בכל הפעמים בהן עלה הנושא האזנתי ברוב קשב, גם משום שכאמור מדובר באיש היקר ללבי עד מאוד, וגם משום שמפליא הוא בתיאור הדמויות ובסיפורי המעשה.

והנה לפני מספר ימים, בעודי מקשיב לאחד מהסיפורים האלה ולגמרי אאוט אוף דה בלו, מצאתי את עצמי הוגה ברצינות ברעיון להצטרף אליו בהתנדבות לאחד מאותם ערבים. ככה סתם, פתאום בא לי. כששאלתי אותו לדעתו על העניין, הוא הגיב בהתלהבות המתבקשת לא רק מחבר אישי קרוב, אלא ממי שהיה אחד השותפים הטובים ביותר שהיו לי אי פעם על מגרש כדורסל. יהיה נהדר אם תבוא, הוא אמר, רק תגיד מתי ואני מארגן את זה.

ברור ששמחתי מאוד. גם לבצע קאמבק פעיל למגרש, גם לעשות את זה עם חבר טוב. מה רע? בדימיוני, סרקתי במהירות את ארון הבגדים שלי, מנסה להיזכר באיזה מדף תקועות חולצות שיכולות להתאים לאירוע חגיגי שכזה. אבל כעבור שלוש-ארבע דקות, אחרי שההתלהבות הראשונית התקררה במקצת, התחלתי לשאול את עצמי אם באמת כדאי לי כל העניין הזה.

ברור לי שיהיו מי שיאמרו, ובצדק, מה הסיפור שלך? כולה ערב אחד, שניים-שלושה משחקים מקוצרים במסגרת ליגה מקומית. על מה ולמה הדילמה ולמה בעצם אתה מלאה אותנו בבעיות שלא ממש קיימות במציאות? על פניו, זה נכון, ועדיין - מן הראוי לתת גם להגנה לשאת את דבריה.

לפני הכל, את השיפוט הפעיל עזבתי בשעתו בגלל בעיה רפואית. כאבים חזקים ברגליים, שמקורם בשנים רבות מדי של עומס. למרות שמאז חזרתי כבר מספר פעמים למגרשים במסגרת אליפות צה"ל והכל עבר בשלום, עדיין תמיד מקנן החשש שקצת עודף מאמץ, או תנועה אחת לא טובה, ישפיעו לרעה על הרגליים ויגרמו נזק שבהחלט ניתן להימנע ממנו. לא חראם?

שנית, ולא פחות חשוב, מהרגע הראשון שהתנסיתי בכך - מאוד אהבתי לשפוט. מאוד מאוד אפילו. בין אם מדובר היה בליגות מקצועניות, או באחרונת ליגות הקט-סל. אפילו אם מדובר היה בקהל עוין - שהתעקש לפרט באוזניי ממושכות ובלי לחזור על אותה מלה פעמיים מה דעתו עליי, על העדפותיי המיניות ועל הבחירות המקצועיות שביצעו הנשים במשפחתי - נהניתי. אם לא מכל רגע, מרובם המוחלט.

וזה מה שהעסיק אותי. מה יהיה, אם פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, אחזור לזה וזה כבר לא יהיה כיף? חמור מזה, מה אם זה יהיה עד כדי כך לא מהנה שיגרום לי להתחרט על כך שבכלל באתי ורק לחכות שזה ייגמר ושכבר אחזור הביתה? למה שהזיכרון האחרון (ובמצב שכזה, הוא בוודאות יהיה האחרון) משיפוט פעיל יהיה דווקא מהמבאסים שבהם?

כאמור, דילמה לא פשוטה. נכון לכתיבת שורות אלו, נמצא עדיין חבר המושבעים בדיונים וההכרעה טרם התקבלה. האם יגברו האהבה לשיפוט והסקרנות? או שמא החשש מפציעה חוזרת וההשתפנות באופן כללי? לא ברור העניין הזה. לחלוטין לא ברור. אבל דבר אחד בטוח: ברגע שתיפול ההחלטה, לכאן או לכאן, נדווח מיידית ובלבדית לעם. היכונו לשובו של הקאמבק. או שלא.

shaharhermelin@gmail.com