הסדרה בין דטרויט למיאמי מעניינת אותי במיוחד, לאור העובדה שבעונה שעברה שתי הקבוצות נפגשו באותו מעמד, ודטרויט יצאה מפיגור 3-2 כדי לנצח את המשחק השביעי בחוץ. זה היה סוף מדהים לסדרה ההיא וגם תחילת הסדרה הנוכחית, 0-1 למיאמי בדטרויט, מבטיחה המשך מסקרן.

היו מספר שינויים מאז בשתי הקבוצות, ואני חושב שההבדלים העיקריים שנולדו כתוצאה מהם נמצאים בצד של מיאמי. פט ריילי ראה את ההפסד המתסכל בסדרה של העונה שעברה כג'נרל מנג'ר. היום הוא כאן, כמאמן, כשהוא מריץ איתו את ווייד ושאקיל עשרים שנה אחרי שניהל את ההצגה עם מג'יק וקארים. המאמן עצמו אמר, שהפעם אין תירוצים למיאמי. כנראה שהוא מריח שדברים טובים עומדים לקרות.

ואם כך יהיה, התנופה הגדולה של מיאמי תבוא מהספסל. דוויין ווייד הוא עדיין מי שמוציא לפועל ושולט כמעט לחלוטין בקצב המשחק, וגם הפעם קלע 25 נקודות ב-26 דקות. אבל אם מביטים טיפה הצידה, רואים תוצרת מצוינת של השחקנים המשלימים וספסל ארוך יותר מבעבר, לעומת דטרויט שממשיכה להישען על החמישייה ורק שני שחקני ספסל רציניים ברוטציה: לינדזי האנטר ואנטוניו מקדייס. זה עלול שלא להספיק מול מיאמי העכשווית.

ריילי הביא איתו שחקנים מנוסים. אנטואן ווקר וגארי פייטון מעבים עוד יותר את מצבור הניסיון האדיר שיש במיאמי, לצד הניסיון הרב של אלונזו מורנינג וג'יימס פוזי ובטח המאמן עצמו. כל אלה צריכים לעזור לצמד ווייד-קיל לקחת אליפות השנה.

ההגנה של מיאמי התחזקה. פייטון ופוזי נותנים דברים שאדי ג'ונס וקיאון דולינג לא הראו בצד ההגנתי. רוב השחקנים, מלבד ווייד, משחקים כשווים. כן, כולל שאקיל. ברור שהוא לא שאקיל האימתני מפעם. הוא ישב לא מעט דקות בחוץ במשחק מספר 1 ולקראת הסיום ריילי לא חשש להוציא אותו ולשחק בלעדיו, כדי שדטרויט לא תבצע עליו עבירות. לא כל מאמן היה בוחר לעשות כך בדקות שלפני כמעט-ניצחון במשחק קריטי וחשוב, אבל הסמכותיות של ריילי בולטת למרחוק. והוא יכול להושיב את שאק גם מפני שיש לו מחליף יעיל כמו מורנינג.

מעבר לספסל הארוך ולאיום הפוטנציאלי מבחוץ של ווקר וג'ייסון וויליאמס, מיאמי הראתה שהיא יודעת ומסוגלת להראות הגנה חזקה. ואם אלה פני הדברים, הרי שהיא מקזזת באופן משמעותי את היתרון הגדול שהיה לדטרויט עליה.

מי שיכריע את הסדרה הם השחקנים המשלימים. ווקר סיים עם 17, פייטון הזקן קלע 14, וויליאמס סיים עם 10. היכולת של פייטון לרוץ בגילו אחרי ריפ המילטון לכל מקום במגרש, ההחלטה של ריילי להעדיף אותו על פני ג'ייסון וויליאמס במאני-טיים וההגנה של פוזי על טיישון פרינס הרשימו אותי
במיוחד. לפני שנה לא היתה למיאמי הגנה כזו. הם היו יותר מדי סטייליסטים. אמנותיים. תמימים.

ווקר הוא תוספת כוח רצינית. הוא משחק גם כ-4 ומרחיב את רוטציית הגבוהים בהגנה ובהתקפה. בין אם הוא משחק כפאוור פורוורד ובין אם כסמול פורוורד, הוא נוטה להתמקם רחוק מהסל ולאיים תמידית לשלוש. ראשיד וואלאס לא משתגע על העניין, ונאלץ לפעמים לצאת אליו ולשמור רחוק מהצבע. זה רע לדטרויט.

פליפ סונדרס יצטרך להחזיר את הפיסטונס למוד הגנתי רצחני, כדי להגביל את התקפת מיאמי. אם הם לא יהיו יותר טובים מאשר מיאמי בהגנה, דטרויט תהיה בצרות. לא בכל יום ייכנסו להם שלשות מדהימות כמו נגד קליבלנד במשחק מספר 7, ולא בכל יום ייקחו שלושה ריבאונדים רצופים בהתקפה כמו באותו משחק.
אם לגזור מסקנה, זה נראה לי כמו מיאמי בששה משחקים.