איך שזמנים משתנים.

אני זוכר את מכבי רמת גן מגיעה לגמר הפלייאוף ב-2002 עם ליאור ליובין, מתן נאור, ריאן סטאק, אדי אליסמה, דני לואיס, גילי מוסינזון, ארז מרקוביץ' ומאמננו האדמוני לשעבר. אף אחד מאלה לא נשאר בעונה שלאחר מכן.

אוקיי, זו תהיה הגזמה פראית להשוות אותה למכבי ת"א של 2012, אף שהקבוצה של מאמננו העולה איבדה את מרבית השחקנים המובילים שלה. אבל כן, זה קורה. כולם נעשו יקרים מדי פתאום, כולם קיבלו הצעות שאי אפשר להתמודד איתן או לא מעוניינים להתמודד איתן. והשחקנים, כמו שחקנים, עוזבים.

משהו קרה בהנהלת מכבי ת"א. המעבר מ"וואו, איזה שחקן הנדריקס" ל"בסכום הזה הוא לא שווה לנו" הפך להיות מהיר מדי, כנראה, מבחינת המועדון. מתישהו התקבלה איזו החלטת קו פרשת מים שלפיה מעכשיו והלאה לא משלמים מעל מיליון דולר לשחקן. קרלוס ארויו הוא קו פרשת המים בעצמו, שחקן שהובא לכאן בכמה-זה היה, שלושה מיליון דולר ברוטו לעונה?

שם זה נגמר.

זה לגמרי בסדר כשמחליטים לנקוט קו שעיקרו חיפוש אחרי שחקנים בסכומים שפויים בעיני המתבונן, מציאות כאלה ואחרות ואולי ביג-שוט אחד בכסף יותר גדול, נניח.

אני מעריך שגם במכבי ת"א יודעים, אם כי לא תמיד מודים סתם מחוסר אמונה או נגד עין הרע, שיש בערך 11-10 קבוצות באמת טובות ביורוליג מתוך ה-24. אולי פחות, כי הרי תמיד תיפול אחת או שתיים שהשקיעו מיליונים בחיבור לא טוב בין שחקנים, או בין שחקנים למאמן (סקאריולו ידפוק את זה גם השנה? ואנאדולו אפס?). כך שהסיכוי שלה להגיע לטופ 8 הוא גדול למדי. משם זה כבר מזל, יריבה נכונה, ביתיות או לא ביתיות, כושר אישי וקבוצתי בתקופה נתונה ועוד כהנה וכשמה. משהו שדייויד בלאט יודע לדאוג לו בדרך כלל.

עכשיו זה ככה: או שמכניסים עוד מיליונר שיעזור על המשבצת ההיא של רענן כץ, או שנתקעים שוב ושוב במו"מ מול שחקנים מסוימים. אז אין הרבה ישראלים, זה נכון, וזו בעיה, אבל יכול היה להיות יותר גרוע אם המצב הזה היה מתרחש ב-1995, נניח, כשכל קבוצה שיחקו רק שני זרים ולא היום כשאפשר למלא את הסגל בהרבה יותר.

הלאה? הלאה.

ההבדל בין מה שיוגב אוחיון עומד להרוויח ברוסיה בעונה הקרובה לבין מה שהרוויח בעונה שעברה במכבי ת"א הוא בערך פי . . . נו, עדיף לוותר על ההשוואה הזו. לא נכבס את ההכנסות שלנו בפומבי, כן?

מה שאני רוצה לומר הוא, שאין מקום לשפוט אותו. כלומר, רוצים? תשפטו. זה הרי חלק מהפאן הכללי של אוהדי ספורט, לא? אבל אלה סכומים שאנחנו, פשוטי העם, גם אם חלקנו נשיאים כבירים ורבי הוד ואחרים הם אלילים רבי תעצומות במקום עבודתם השגרתי, לא נוכל להבין.

אז יוגב הלך (ואגב, מי שטעה שם בהקלדת החוזה שלו עם מכבי ת"א ויצר מין סעיף דו-משמעי כזה, אמור לחטוף חזק אם לא חטף עד עכשיו משמעל'ה וחבריו).

הלך אז הלך.

אבל גם הלפרין הלך. בעצם, כלל לא בא.

ואולי אליהו הולך, לא יודע לאמוד את הסיכוי כרגע. זו תהיה מכה אמיתית, אם וכאשר.

ובינתיים, נוצר מצב שבו שלושה מארבעה השחקנים הישראלים (אוקיי, הצברים) הכי טובים נכון להיום, כספי, אוחיון והלפרין, משחקים מחוץ למכבי ת"א. וסיכוי גם לרביעי. ומצב כזה באמת לא היה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

מן הסתם זה מלחיץ אנשים מסוימים. בהנהלה, בצוות המקצועי, בין האוהדים. ואם בלאט, המכונה כאן "מאמננו העולה" (צריך להסביר לפעמים, יש תנועה גדולה של בני עם חדשים שמגיעים לכאן באמצעות כדורסלע-הפייסבוק) היה יכול לדעת מראש שמורן רוט עומד לעשות עונת אוחיון, הוא היה רגוע מאוד. איכשהו נראה שהסיכוי שזה יקרה קטן.

נכון שגם בעונה שעברה אמרו אותם דברים לגבי אוחיון, אבל איש לא העריך את עוצמת האנטי פפאלוקאס שתירשם כאן ותפתח לאוחיון את הדרך. והאמת היא שיוגב פשוט שטף את כולם. לקח לו המון זמן להשתחרר לגמרי, אבל כשזה קרה מתישהו בחודשיים-שלושה האחרונים של העונה, כבר לא היו שאלות סביב למה הוא כן והיווני לא.

ובכל זאת, מורן רוט עובר להנהיג את מכבי ת"א? קטן אמונה אנוכי, מה לעשות. אבל איך הגעתי לזה, אם אני בכלל רוצה לדבר על הלפרין.

שוב, לא הרווחתי אף פעם 800 אלף דולר בעונה או משהו כזה כמו שיצא ליותם, ואני לא יודע מה זה לוותר על מאות אלפי שקלים, אולי מיליונים, בגלל חוקים של מס הכנסה. סביר שרובנו לא היינו חוזרים לשחק בארץ אם היינו צריכים לשלם - סתם אני זורק – 1.7 מיליון שקל למס הכנסה.

מצד שני, אני זוכר את פיני גרשון חוזר למכבי ת"א אחרי תקופת אולימפיאקוס שלו. זה קרה בשלב שבו הוא נאלץ לוותר על הרבה מאוד כסף מאותן סיבות ממש. ככל שזכור לי, מכבי ת"א הלכה לקראתו ופשוט שילמה לו הרבה יותר בשנתיים הבאות (שבאחרונה שבהן הוא ישב בבית ולא אימן).

רוצה לומר (ההתנסחות שלי לא משהו באחת בלילה אחרי 9 שעות צמודות לאורך היום עם תומרינגו סטאר, מודה): אם אנשי מכבי ת"א היו מאוד רוצים - יותם הלפרין היה משחק שם. היו עוזרים לו, סופגים חלק, והוא היה סופג גם כי כסף הוא לא הכל בחיים (אלא אם כן כסף הוא הרוב בחיים עבור הלפרין). ובקיצור, מסתדרים איכשהו. מתחשבנים, מחלקים לתשלומים, מוצאים משהו.

העובדה שמדובר בקיץ שני שמכבי ת"א והלפרין לא מסתדרים ביניהם בגלל סיפורי וחוקי מס הכנסה מצביעה על עניין אחד מבחינתי: אין פה תשוקה אמיתית, אין פה התלהבות שיא. כי כשיש תשוקה והתלהבות ורצון אמיתי משני הצדדים מגיעים גם הפתרונות.

היה פה פתרון טוב מקצועית וטכנית, אבל לא משהו שמוכנים לקפוץ עליו בכל מחיר, אפילו אם המחיר, ככל שהבנתי, הוא לא היסטרי במונחים של מועדון כדורסל גדול כמו מכבי ת"א.

מכבי ת"א הרי תסתדר, עם הלפרין או לא. יש להם את היקמן ורוט ולא מן הנמנע שיגיעו שני זרים בעמדות 1 ו-2 ולא רק אחד. ובכדורסל של היום, כידוע, מול חלק גדול מהיריבות, דווין סמית' הוא 2 וסילבן לנדסברג הוא 2. אפילו פניני, לפרקים, בתנאי שיחזיר את הידית של 2010/11.

והם גם 3, כן. הכל בסדר.

מעל לכל יש לה את מאמננו העולה. עונה טובה של היקמן ולנדסברג, בול פגיעה עם זר או שניים בקו האחורי (פרקינס? קיצ'ן? אחר?), החתמה טובה בעמדת הסנטר שיחלק את הזמן עם שרמאדיני (שיקלע מן הסתם ב-72 אחוז מהשדה עונתי בליגה הישראלית), חביב קהל חדש בדמות ניק קיינר-מדלי ואליהו ממשיך – וכולם ישכחו מיוגב אוחיון ויותם הלפרין צ'יק-צ'אק. את לנגפורד והנדריקס ישכחו שלוש וארבע דקות אחר כך.

את סחור-סחור סחורצאניטיס כבר שכחו במהלך העונה שעברה.

אוקיי, כנראה שיתגעגעו לצ'אקות של דייויד בלו מעשרה מטר, כי דברים כאלה באמת אין. אבל בסך הכל מכבי ת"א לא אמורה להילחץ יותר מדי.

ובואו ניקח גם בחשבון שכבר עובדים מראש על האמריקאי הבא שסבתא-רבתא שלו כנראה יהודייה, כן?

שלומות ונצורות בשלב זה.