תנאי הפתיחה היו ברורים. מצד אחד - ארוחת צהרים משותפת ב"דיקסי", שכולה פירעון חובות התערבות מהעבר. מצד שני - הדיבורים והדיונים הנמשכים ברקע על מה היה קורה אילו הדרים-טים היו פוגשים את נבחרת 2012 וכו'. מצד שלישי בורוכוב-סוקולוב ואני ליד אותו שולחן, אליו הגענו אחרי ששרדנו, בקושי רב, את השמונים מעלות ושלוש מאות וארבעה אחוזי לחות שבחוץ. התוצאה הבלתי נמנעת לצירוף נסיבות שכזה: אחד על אחד. בוחרים את נבחרות כל הזמנים שלנו.

אין ברירה אחרת. נמצאים אנחנו בעיצומה של עונת משחקי הכאילו, לפחות עד שיתחיל הטורניר האולימפי ויש סיכוי סביר שגם אחריו. חוץ מלשמעון מזרחי ולדייויד בלאט, אין לאף אחד כוח לעסוק ברצינות בכדורסל. זמן מתאים מאין כמוהו להרכיב קבוצות דמיוניות, במיוחד אם מוסיפים למשוואה את רמת ההזיה, בה מצוי רוב העת לפחות אחד מאיתנו (רמז: שמו לא מתחיל ב-ש').

היידה, הכללים. כל אחד בוחר שתי חמישיות, ראשונה פלוס מחליפים, על פי חלוקה לשני גארדים (ללא הפרדה ספציפית למספרי 1 ו-2), סמול פורוורד, פאוור פורוורד וסנטר. זכות הבחירה הראשונה בדראפט ניתנה לקשיש בין שנינו - כלומר, נלקחה על ידו באופן שרירותי -
אחר כך, בשם ההגינות ורוח הספורט, שתי בחירות רצופות של רב"ס, ואז שתיים רצופות שלי וכן הלאה.

עומדים לבחירה, כמיטב מסורת כדורסלע-האתר, רק שחקנים שזכינו לראות בלייב. רב"ס מיהר להתבכיין שגילו הצעיר יחסית עומד לו כאן לרועץ, מאחר שכשנולד אני כבר הייתי בהכנות לבר המצווה, אבל חיש קל פתרנו גם את הסוגיה הזו: זב"שו. כך או אחרת, אפילו היתרון הכרונולוגי שלי לא מונע את השארתם בחוץ של שועי עולם כביל ראסל, ג'רי ווסט, ווילט צ'מברליין, אוסקר רוברטסון, בוב קוזי, אלג'ין ביילור, ארל מונרו, וולט פרייז'ר, ריק בארי, פיט מארביץ' ורבים רבים נוספים.

עיקרון משמעותי נוסף, עליו לא הוצהר רשמית בעת הנחת קווי היסוד אולם חיש מהר התברר שהוא אולי החשוב מכולם: הלב קובע הרבה יותר מהראש. במלים אחרות: יכולת אישית מה יכולת אישית, מי שלא מוגדר אהוב עד חביב, ולא חשוב מאיזו סיבה, אין לו סיכוי. במלים עוד יותר אחרות - זהירות, ספוילר - הקורא קובי בראיינט מוזמן כבר בשלב זה לחפש מי ינענע אותו. זהו, יוצאים לדרך.

הבחירה הראשונה שלי מובנת מאליה, כמו גורלו של רכב שחונה באדום-לבן על הטיילת בת"א: מג'יק. לא משנה מי, מה, מתי ולמה. האיש ששינה לנצח את פני הכדורסל בכלל, והפוינט-גארדיוּת בפרט, תמיד יהיה מספר אחת שלי.

בורוכוב מגיב עם מייקל ג'ורדן וג'ון סטוקטון. למה? נו באמת: ג'ורדן כי ככה וסטוקטון "כדי שיהיה עוד מישהו שיעבור את החצי בשתי שניות, ולא יזיק גם שהוא אחד החוטפים הטובים בהיסטוריה".

בעמדת הגארד השני שלי אני שוקל תחילה ברצינות להציב את דוויין ווייד. בכל זאת, אחד הגארדים בעלי היכולות האישיות מהטובות בהן נתקלתי. אולם מאחר שהלב בא ראשון, כאמור, יתכבד ויתייצב ליד מג'יק החבר סטיב נאש. גם הוא, כזכור, לא נטול יכולות.

עוברים לפורוורדים. מספר שלוש שלי אף הוא ברור, ידוע ומוחלט: ד"ר ג'יי האחד ואין שני לו. מי שזקוק להסברים מוזמן ליוטיוב הסמוך למקום מגוריו.

הבום הגדול מגיע מצדו של סוקולוב, שבאותה נשימה בוחר - נא לשבת, לשתות מים ולהירגע - את סקוטי פיפן ודניס רודמן! נאום ההגנה, תרתי משמע, של רב"ס: "אני עובד על עיקרון ה'נראה אותך עושה עליי סל'. עם שניים מהשומרים הגדולים בהיסטוריה שבין הפורוורדים, בגיבוי של ג'ורדן וסטוקטון, שיהיה לך בהצלחה עם זה".

התור עובר אליי למספרי ארבע וחמש. קל מאוד: בארקלי ושאקיל הם התשובה שלי לסניף האמריקאי של ארגון "השומר", שבורוכוב חושב שהוא פתח. למה לא? שפיפן ורודמן ינסו לעצור את הדוקטור וצ'אק. אין לי ספק שהם ייהנו. בשלב זה עוד לא ברור את מי ייקח רב"ס בסנטר, אבל מי שזה לא יהיה יאכל קש, חצץ וטראש-טוק משאקיל. זהותו של הקורבן האחרון מתבררת מיד. בורוכוב מגיב עם מישהו מעט (טוב, הרבה עד הרבה מאוד-מאוד) יותר הגיוני מרודמן - האקים אולג'וואן.

חמישיות שניות. התור עדיין של ההוא שספג בחייו קצת יותר מדי אגרופים ובעיטות קראטה לראש, מה שיכול להסביר את הבחירה שלו בג'ו דומארס ("שומר ענק שיכול תמיד גם לקלוע"). לא מעט גארדים עדיין מתדפקים על דלתותינו ותחינה נואשת בעיניהם - כולל ענקים כרג'י מילר, קלייד דרקסלר, ג'ייסון קיד, דניס ג'ונסון ואלן אייברסון - אבל אני הולך עם איזייה תומאס שתמיד חיבבתי קשות, ועם ג'ורג' "אייסמן" גרווין חסר התקדים. הגנה הוא מביא לי? נראה אותו מתמודד מול אוסף מכונות הירייה האלו.

חוזרים לרב"ס לעוד גארד וסמול-פורוורד. הפורוורד נבחר מיד - לארי בירד ("שעצם העובדה שרק עכשיו הגענו אליו היא שערורייה בפני עצמה"), אבל עמדת הגארד השני יוצרת דילמה. בהתחלה הוא הולך על קווין ג'ונסון הנפלא, אבל בתום התייעצות נוספת עם כל הקולות שמתרוצצים אצלו בראש, נחתך KJ ובמקומו מוזעק דראז'ן פטרוביץ'. בורוכוב בדברי הסבר: "את אלוהים כבר יש לי. עכשיו צריך גם את האלוהים של היהודים". בין הפותרים נכונה יוגרלו שני מפגשים עם פסיכיאטר.

עכשיו תורי להתלבט טיפה לגבי עוד שני פורוורדים. בעצם רק לגבי אחד, שכן קרל מאלון מוזעק לאלתר לגבות את עמדת הפאוור. בהתחלה אני שוקל ברצינות לחזק את הקבוצה בתחום ההיי-לייטס ולהחתים את דומיניק ווילקינס, אבל הלב שוב קובע והסמול שלי יהיה האגדה, האיש, השואוטיים והחבר של מג'יק - ג'יימס וורת'י.

את שתי העמדות האחרונות שלו מתחת לסל מאייש רב"ס עם קווין מקהייל ("אחד האנדרייטד הגדולים בהיסטוריה") ועם טים דאנקן ("בשיאו, הצליח להתמודד לא רע יחסית אפילו עם שאק"). הזכות האחרונה היא שלי, ולא אחמיץ אותה כדי לגבות את שאקיל במוזס מאלון הבלתי ניתן לעצירה.

לסיכום: הפועל "השחר העולה" מתייצבת עם מג'יק, נאש, ד"ר ג'יי, בארקלי, שאקיל, איזייה, גרווין, וורת'י והמאלונים. מולה, אליצור רב"ס: ג'ורדן, סטוקטון, פיפן, רודמן, האקים, דומארס, פטרוביץ', בירד, מקהייל ודאנקן. נשארו בחוץ, פרט לאלה שכבר הוזכרו קודם לכן: קארים, לברון, דוראנט, דייויד רובינסון, קווין גארנט, ג'ייסון קיד ועוד מלא. מי ינצח? למי אכפת, אם כי ברור שאני. רק תביאו כדור ומזגן ואנחנו מסודרים.

shaharhermelin@gmail.com