הובלתי 2-4 ואיבדתי כיוון פתאום, הוא עשה מזה 4-5 לזכותו ועמד להגיש.

כהרגלנו, ובניגוד גמור למתרחש בעולם, לא רק שאין שום יתרון למגיש
- בדרך כלל זה חיסרון. חלשים מאוד שנינו במכות הפתיחה.

"קצת ריכוז ויהיה בסדר" אמרתי לעצמי, נוטף זעה בלחות הבלתי נסבלת במגרשי אוניברסיטת ת"א אתמול בערב. והוא שנאמר, הוא שהיה.

ואז: 5-5, 5-6, 5-7 נשיאותי-דחוק. בום-בום-בום בקר.

בקטנה, כן? לא דומה אפילו. אבל נניח.

ואז השכן אמר: "אני גמור. היה לי יום מאוד קשה. שפוך".

קשה לומר ששמחתי באותם רגעים. אחרי הכל, אנחנו באים לשחק טניס פעם בשבוע אז בוא נרביץ את זה עד הסוף, יא אללה איתך.

אבל הפעם נאלצתי להסכים. באמת קשה לשחק בחום ובלחות כזו, לא סימפטי, מעיק, אם כי עוד נשאר לי קצת דלק ברגליים לכמה משחקונים. כמה חבל שהשכן לא יכול לעשות את האקסטרה מאמץ הזה.

אני מביט בו בעיניים כלות. אולי יפתיע.

"גמור, גמור", הכריז השכן והתיישב כשהוא מחפש לאן נעלמה המגבת שלו דווקא בזמן שהוא הכי זקוק לה.

חבל. על פי תקנון המפגשים של הטניסלע השבועי בינינו, רק אם מסתיימות שתי מערכות מלאות אפשר לזקוף ניצחון. לפיכך, המפגש הזה לא נחשב. המאזן נותר בעינו: 0-27. השכן ימשיך לחפש הזדמנויות לעלות על הלוח.

ובינתיים, סכנה מוחשית. איש הזאב, הלוא הוא אלעד זאבי, החל להציע לפני מספר חודשים קיום מפגש בינינו. לפי שעה אני מתחמק ממנו, יש לי יותר מדי מה להפסיד. הזאב, כידוע או שלא, סיפר פה פעם שקיימת זיקה ברורה בינו לבין טניס. בזמנו אף שיגר לכדורסלע-האתר צילום משותף שלו עם אנדיוני. צפה ודאי בהרבה מאוד משחקים לאורך חייו במרכז הטניס ברעננה, ראה אליפויות ישראל. חי את זה, הזאב.

להבדיל מהשכן שאפילו לא שמע על פדרר. בחיי. לא שמע עליו. אמת היא זו ולא בדיה. יש אנשים כאלה.

הוא גם צעיר ממני ב-15 שנה, הזאב, ואני זוכר טוב מאוד מפגש-גימיק בין עודד קטש למיקי ברקוביץ' על סל אחד בנוקיה-היכל. מיקי נראה שם לא טוב, מיקי. אמנם הפער ביניהם גדול יותר, סדר גודל של 20 שנה, אבל אתה לא מעמיד תיש צעיר במלוא כוחו מול תיש מבוגר וקצת עייף שהמקסימום שהוא יכול לעשות בעקביות זה לנצח את השכן.

לכן אני מושך קצת את זאבי. פעם מוכר לו פציעה, פעם מספר לו שהמגורים אצל סבתא נועה מקשים ומעייפים, פעם שהשיפוץ עוד לא הסתיים ורק כשהלשכה הנשיאותית תהיה מוכנה אתפנה לזה (היי, עוד חסרים שולחן וכסאות לפינת אוכל חדשה, אז זה לא נחשב מוכן).

ופעם אני מספר לו שלא נעים להבריז לשכן.

זאבי אורב בפינה בנימוס ובנחת. אני יודע שזה עלול להיגמר לא טוב כשניפגש, הוא יודע שניצחון שלו יגרור הדים נרחבים במסדרונות הנשיאות ובקרב העם. אני מדמיין את חבטות ההגשה בעלות השיניים החדות שלו, ויודע שההחזרה שלי עלולה לעמוד במבחן שטרם עמדה בו. אני חושש שהוא שש אלי קרב ויעלה לרשת לעיתים מזומנות, כדי לבלבל את חושיי. ברור לי לגמרי שכושר הגופני עדיף בהרבה, שהרי רק מול השכן הכבד אני נראה קל רגליים וגם זה בערך, גם זה בקושי.

ויותר מכל, אני מודאג שהמאזן המושלם שלי יופר.

אמר לי מישהו יקר שמסתובב פה אף הוא לפעמים וקורא הכל: "תפסיק להיות כזה מכביסט, הדיווחים שלך על המאזן הנקי מהפסדים נגד השכן גורמים לי לרצות להתחיל ללמוד טניס, כדי לבוא ולנצח אותך".

ואני יודע שהוא צודק. בקרוב, אולי אחרי הקיץ, אולי אחרי הסתיו, אולי רק ב-2013, איעתר לבקשתו של הזאב ונתעמת על המגרש. אנסה לנצח כמובן, אם כי שמועות גורסות שהזאב טוב מדי. לפיכך, הטקטיקה שלי ברורה: אתמקד בלנצח מערכה אחת.

ומיד לאחר מכן אודיע לזאב בהכנעה רבה: "גמור. היה לי יום מאוד קשה. שפוך".

וכך, בתחבולות ובעורמה, המפגש לא ייחשב ולא ייכנס לספרים.

אין לי ספק וספק אין לי, שהזאב יחוש מרומה מעט. הוא יגביר את ניסיונותיו לקבוע מפגש נוסף, ידחק בי כדי להשלים את העבודה, ירצה להעלות את שמו על הלוח. אמשוך אותו, כפי הנראה, עד 2014.

ואז, או אז, אם נחיה גם נראה.