"בעוד עשרים שנה אחזור כדי לבקר באולם של סיינה ובטח לא יהיה פה כלום. כמו בבולוניה" (איתי סלע, נער בר מצווה, קורא את העתיד במהלך נסיעת אב ובנו לאיטליה).

הילד, סייח חטוב שמתקרב ל-1.80, רצה לראות מקרוב את ברצלונה ומסי כמו עשרות אלפים לפניו. זכותו. הטיול שלו, הבחירה שלו, אבל יש עוד צד לטיול והרעיון לא ישב טוב מבחינתי. הבן הבכור ש-ל-י? כדורגל? נשמע כמו כישלון חינוכי חמור במיוחד במשפחת כדורסלע. סיכול ממוקד לצד שכנועים דיפלומטיים ותירוצים לוגיסטיים הניעו אותו בהדרגה לכיוון הנכון. עכשיו הוא רצה לנסוע לגמר האן.בי.איי וזה נשמע הרבה יותר טוב, אבל מבט לחשבון הבנק הוליד פשרה מעניינת: טסים לגמר הפלייאוף בין סיינה למילאנו בשיטת הטוב משבעה. כמו באמריקה, רק באיטליה. איתי עוד לא ידע לקראת מה הוא הולך, אבל אני כן: הנה הזדמנות להוציא לפועל סינמה פרדיסו פרטי, עניין שאני חולם עליו מאז קראתי את il basket d'italia"" של ג'ים פאטון: 20 שנה מאז הביקור הראשון שם ככתב שליווה את מכבי ת"א, אני חוזר לחזות בפלא מקרוב והפעם עם הבן. טיול הבר מצווה הופך רשמית למסע כדורסל. עלינו על המטוס כשהוא לא מכיר אף שחקן של מילאנו וזוכר רק אחד מהסגל של סיינה, ובכל מקרה היעד הושג: מסי נשכח ונזנח והילד יתחבר בקרוב לדבר הנכון.

עוד לפני סיפור עלילותינו תנו לי להוציא את זה כבר עכשיו: הכדורסל אכן נופל שם. התקציבים פוחתים, קבוצות נסגרות ועל רייטינג בטלוויזיה לסדרת הגמר אפילו לא מדברים, אבל קבלו סקופ של החיים: השבועון "סופר באסקט" נסגר. מגזין הכדורסל שהוקם ב-1978, אולי המצליח והעקבי ביותר באירופה אי-פעם, איננו עוד. במשך שנים הוא היה הדבר הראשון שחיפשתי בכל פעם שהגעתי לאיטליה, ומעולם לא שבתי בלעדיו. הוא שימש מקור להשראה ולפנטזיות על הקמת עיתון דומה גם בארץ. חלמתי לערוך מגזין כזה, לכתוב בו ואם צריך גם לשטוף את רצפת המערכת מדי בוקר. ועכשיו אין כלום. סדרת הגמר בעיצומה ודוכני העיתונים הענקיים ברחובות נראים פתאום שוממים כל כך בלי "סופר באסקט". מוכר אחד חיפש ולא מצא, אחר טען שהגיליון החדש לא הגיע השבוע, שלישי אמר שהעונה כבר הסתיימה והעיתונים ישובו לדוכנים בספטמבר ורק אחד היה בטוח בעצמו במאה אחוז כשהודיע: "chiuso". נסגר. מתברר שהאינטרנט הרג אותו, ובמקביל גם הכדורסל באיטליה ירד מגדולתו ובטח לא עזר למגזין לשרוד. בקרב המאסף מול השילוב הקטלני הזה "סופר באסקט" נכנע והתקפל. בשיאו הוא מכר 65 אלף עותקים והגיע לעיניהם של כ-200 אלף איש. בסוף ימיו נמכרו רק 5,000 עותקים ממנו. או כמו שהסביר לי שדר רדיו ממילאנו: "הליגה משוחקת כאן בשבת וראשון והעיתון הגיע לדוכנים בימי שלישי ולפעמים רק ברביעי. כשהכל נמצא באינטרנט בזמן אמת, העיתון הזה כבר לא יכול היה לחדש הרבה".

בלבדי: איתי סלע בפלאדוצה בבולוניה, מקום בו זרקו לסל גדולי תורה ועולם מדומיניק ווילקינס ועד סשה דנילוביץ'

מבט על השדר מסביר המון. בחור צעיר, תזזיתי, אחד מתוך גדוד שלם של אנשי תקשורת ביציע העיתונות, שרק אחד מהם היה מוכר לי. ביקרתי באיטליה 15 פעמים, פגשתי לא מעט אנשי מקצוע וחוץ מהעיתונאי עם המופלא סטפאנו בנזוני, היו שם רק לפטופים וטאבלטים ופייסבוקים ובלוגים וטוויטרים במקום פרצופים. לקראת סיום משחק האליפות וסדרת הגמר בסיינה, כשאחת מדיילות התקשורת חילקה דפים למילוי שם השחקן המצטיין בסדרה, ממש כמו לפני עשרים שנה, התברר שאין עט בסביבה. אחרי מאמץ נמצא אחד שעבר מיד ליד. כאלה הם הזמנים. בנזוני אגב הוא מפליטי "סופר באסקט". עכשיו הוא עובד באיזה אתר אינטרנט, וורלד משהו. פייייי, יא אללה.

גורלו של המגזין מסמל לחלוטין את מה שקורה בעולם התקשורת, באיטליה ובעיקר בכדורסל האיטלקי בשנים האחרונות. בחלק מהעונות התנהלה הליגה במספר אי זוגי של קבוצות, כיוון שקבוצה כזו או אחרת התמוטטה כלכלית, התפוררה, או חזרה שתיים-שלוש ליגות לאחור כדי להתחיל מחדש. טראמו, זו ששיחק בה יניב גרין, היא כנראה הקורבן הטרי ביותר ברשימה. פורטיטודו בולוניה עם שם גדול ומסורת אדירה משחקת בליגה השנייה וסיימה רק במקום ה-12 בעונה שעברה. וירטוס בולוניה רחוקה מאוד ממה שהיתה, רומא מחפשת סיוע כלכלי וקאנטו תקצץ 20 אחוז מהתקציב בעונה הבאה. נכון לאמצע החודש שעבר חברת בנטון החליטה להפסיק את תמיכתה בקבוצה מטרוויזו בתום למעלה מעשרים שנות אימוץ. אפילו סיינה, שזכתה אל מול עינינו המרותקות באליפות בפעם השישית ברציפות, שיא ב-92 שנות כדורסל מקצועני באיטליה, צפויה לשמוע על קיצוץ מהספונסר הקבוע. ביורוליג, אגב, יהיו בעונה הבאה רק שתי איטלקיות ואחת במוקדמות. בתקופות טובות יותר היו לה ארבע נציגות בשלב הבתים.

אל גמר הפלייאוף אגיע אחר כך ובינתיים הכביש המהיר A1 לקח אותנו מסיינה עד בולוניה, רכובים על לנצ'יה מוזה ידנית. הדרך יפהפייה. ירוק מכל כיוון ובכל צורה: המישור ירוק, הגבעות גם, אפילו ההרים שמשובצים מבנים עתיקים. חמישים קילומטר אחרי היציאה מטוסקנה והמעבר לחבל הארץ אמיליה-רומאנה הנופים משתנים קצת. עדיין ירוק אבל פחות, ובגוונים שיש גם אצלנו. בולוניה, היעד, היא בירת הכדורסל האירופי לשעבר והמקום בו התאהבתי בכדורסל האיטלקי ובאיטליה בכלל. לפני עשרים שנה בדיוק התארחה שם מכבי ת"א למשחק בגביע אירופה לאלופות או איך שזה נקרא אז והפסידה 96-83. ישבתי שם, צעיר וטרי ונרגש, בולע בתאווה כל תנועה על המגרש וביציעים. אהבה ממבט ראשון. עשרים שנה אחר כך, עטור שיבה ומלווה בילד/נער, לקחתי אותו לאורך via indipendenza הרחוב שמוביל עד לפיאצה מאג'ורה, אבל לא כדי לחזות בעוד מבנה מרשים מהמאה המי יודע כמה, אלא מהקתדרלה העתיקה של הכדורסל: הפלאדוצה, האולם של וירטוס ופורטיטודו או כמו שאנחנו זוכרים אותן טוב יותר - קינדר וטימסיסטם. זה שבו שיחקו כל הגדולים. מפג'ה דנילוביץ', אריאן קומאזץ, יורה זדובץ', הוגו סקונוקיני ואנטואן ריגודו ועד קרלטון מאיירס, סשה ג'ורג'ביץ', גרגור פוצ'קה, דומיניק ווילקינס ודייויד ריברס.

נקודת הפתיחה בסיור הרגלי היתה אמורה להיות בית המלון ג'ולי, זה שבו השתכנה מכבי ת"א בכל פעם שהגיעה לבולוניה בתחילת התשעים. אבל רגע, איפה הדור-מן במדים ההדורים שכיוון את המוניות בכניסה? ואיפה אותיות הענק שמרכיבות את שם המלון בחזית? אני עומד עם איתי חסר הסבלנות, שמתקשה לקלוט את גודל הרגע, מביט מסביב ואין מלון. משוכנע שהוא היה כאן. בירור קצר עם עובר אורח וזהו זה: הבניין שממול אכן היה פעם מלון ג'ולי והיום מתנהלים בו עסקים אחרים. הלך מגזין הכדורסל ונעלם גם המלון, אבל צעידה במעלה הרחוב מגלה שהאפריקנים עדיין כאן. הם ממשיכים למכור תכשיטים, שעונים ותיקי עור מזויפים ואני ממשיך להתעלם. כמו לפני עשרים שנה. הרגליים נושאות אותי לפלאדוצה בעצמן, זוכרות את הדרך גם אחרי שנים שלא היו שם. והנה הוא, מעבר לעיקול, ממש באמצע העיר, ישן-ישן-ענתיקה. ככה בנו פעם. למרבה האכזבה היום יושבים בו כל מיני איגודי ספורט קטנים ומכוני בדיקות רפואיות. מבט מבעד לדלתות המזוגגות מגלה חרכים ובעדם הסל, הפרקט וחלק מהיציעים. אנחנו מקיפים את האולם פעם אחת בחיפוש אחר דלת פתוחה ונדמה שאין סיכוי, טריק שבע ההקפות עבד על חומת יריחו אבל לפלאדוצה חוקים משלו. ובכל זאת, לא הגענו עד כאן כדי להסתפק בכמעט. מוכרחים להיכנס פנימה, הזיכרונות לא מרפים.

דופק בכוח ובלי בושה על אחד השערים. מגיע מישהו, נראה כמו האחראי על האולם. אני מציג לו את הבן ומספר בלי להתבלבל שלפני 20 שנה שיחקתי כאן עם מכבי ת"א ואני מאוד רוצה להראות לו את המקום. האיטלקי שמע על מכבי, איזו שאלה. הוא מכניס אותנו פנימה ישר למנהרת הזמן. 5,500 מקומות, נוסד ב-1956. וירטוס כבר מזמן לא משחקת כאן ועברה ב-1999 לאולם מודרני בן 9,200 מקומות בקסאלקיו די רנו מחוץ לעיר. הפלאדוצה עדיין מארח את פורטיטודו, המועדון השני הגדול של העיר, אבל מתברר שהאוהדים לא מזדהים עם הרסיסים ולאורך השנים קמו שלוש קבוצות שונות במקום הקבוצה הגדולה ההיא שהתרסקה תחת חובות. כל אחד מושך לכיוון אחר ואין אחדות. ובינתיים, אנחנו עומדים בתוך הפלאדוצה שניצב במלוא אפרוריותו המרגשת בתוך העיר ורעש אדיר של אוהדים איטלקיים מתנגן במלוא העוצמה. בראש שלי.

"נגמר פה הכסף, כולם עזבו", מחזיר אותי האיש האדיב למציאות, משחרר בינתיים כדור מתוך הארון הנעול ומוסר לגארד המבטיח של עירוני רמת גן, איתי סלע, שהולך לזרוק מהבלטה של דומיניק ווילקינס. אפילו הוא, שנולד אחרי שדומיניק כבר עזב את בולוניה וחזר לארצות הברית, קולט שקורה פה משהו. הוא מביט עמוק לעיניים שלי ושואל אם אני דומע או מתרגש, כי נדמה לו שכן. אני מכחיש, אבל בעצמי לא משוכנע. שנייה אחר כך הוא שוכח מהעניין ומתפנה לסל. לא בכל יום יוצא לילד בן 13 לזרוק לסלים שבהם קלע נייט האפמן 19 מ-19 מקו העונשין כדי לחלץ את מכבי ת"א מהפסד בסדרה מול טימסיסטם ולעלות בהמשך לפיינל פור בסלוניקי. האולם אומנם ריק, אבל מלא ברגעים קטנים וגדולים של חסד. ואם מותר להיות פיוטי, עזבנו את המקום בלב כבד ומתרונן גם יחד.

הוא עסוק במותגים, איתי, אז נכנסנו לחנות הספורט הסמוכה כדי לבדוק אם יש מכנסיים של אייר ג'ורדן. כאלה לא היו, אבל חולצה שחורה עם הדפסV לבן של וירטוס דווקא כן ועליה הכיתוב 'פורצה בולוניה'. "שמע", אני אומר למוכר, אחד עם אנגלית סבירה סוף-סוף, "הייתי כאן עוד בימים ששיחקו בקבוצה הזו אוגוסטו בינלי, רוברטו ברונאמונטי, אלסנדרו אביו, קלאודיו קולדבלה, רוברטו דלה וקיה, ריקרדו מורנדוטי, יורה זדובץ', ביל וונינגטון, פלאביו קאררה ולאורו בון, ואנחנו בכלל מתל אביב. הידע הזה בטוח שווה הנחה, לא? תן משהו ואנחנו קונים". והוא עונה: "אתה צודק, החולצה הזו לא שווה הרבה היום, וירטוס כבר לא וירטוס ובבולוניה כבר אין כדורסל. בכלל, בקושי יש פה עבודה, אובאמה וסרקוזי הבטיחו הבטחות לאיטליה ולא קיבלנו כלום. קח 20 אחוז הנחה בזכות הידע, אפילו אני לא זכרתי את לאורו בון". איתי מבסוט. עוד חולצה להתאמן איתה. "אתה יודע", אני אומר לו, "גם מאנו ג'ינובילי שיחק בבולוניה לפני שהגיע לסן אנטוניו". העיניים שלו נפתחות. "מה, כאן, באולם שהיינו קודם?". ואני מרביץ בו תורה: "לא, הוא הצטרף לקינדר של אטורה מסינה כשהקבוצה עברה לאולם החדש. שניסע לשם?". מסוחררים מההצלחה הגדולה בכיבוש פלאדוצה אנחנו יוצאים לעבר קסאלקיו די רנו, תשעה קילומטרים מהעיר. "למה כל כך רחוק, איך האוהדים בכלל מגיעים לפה?" הוא שואל ואין לי תשובות מספיק טובות חוץ ממלמול תיאורטי על שטחים יקרים בתוך העיר וזולים מחוץ לעיר, ושהיום כבר לא בונים פלאדוצות מעוררות נוסטלגיה ממש מעבר לרחוב. והנה הגענו. גדול, מרשים, קר ומנוכר. ב-2002 התקיים כאן הפיינל פור של היורוליג ומאז התחלף שמו של האולם שלוש או ארבע פעמים בהתאם לנותנת החסות. כנראה שכולן נשרו בדרך. ובינתיים, הוא נעול ואין איש. לא נרשמה עלייה במפלס הגעגוע.

כדי לחלוץ את בקבוק הזיכרונות התוסס הוחלט במסגרת טיול בר המצווה של הנער, שהפך מזמן לטיול הכדורסל של האבא, לצאת לרג'ו אמיליה. עיר בת 170 אלף תושבים שמרוחקת כ-60 קילומטר מבולוניה וייחודה בדבר אחד: ממש לא המבנים מהמאה ה-16, נסו יותר בכיוון מייק מיצ'ל, ששיחק 7 עונות בקבוצה המקומית והוא מלך הסלים שלה עד היום. מיצ'ל, כמה סמלי, שיחק עונה אחת במכבי ת"א בדיוק לפני עשרים שנה כשאני התאהבתי באיטליה. הוא קלע 19 נקודות בהפסד של מכבי ת"א. מיצ'ל מת מסרטן לפני שנה כשהוא בן 55 והיה כוכב גם ב-NBA. הוא מדורג עד היום בצמרת הקולעים של סן אנטוניו. אחר כך עבר לאיטליה ושיחק שם שלוש עונות לפני שנשלף למכבי ת"א. כשיעקב אדלר החליט שלא להחתים אותו לעונה נוספת כי הוא מבוגר מדי – מיצ'ל היה אז בן 36 – הפורוורד חזר לאיטליה ושיחק ברג'ו אמיליה שבע עונות רצופות עד גיל 44. הוא סיים את הקריירה שם עם 28 נקודות ו-8 ריבאונדים למשחק. בגיל 42 הוא עוד קלע 26.5 נקודות בממוצע. התבקשה כאן מחווה לנוכח התאריך העגול וההיכרות האישית. ובכלל, מסקרן לדעת: האם כיבדו אותו ותלו את הגופייה שלו על תקרת האולם כמו באן.בי.איי?

נהנים מהבריזה בתוך הלנצ'יה מוזה פנינו לרג'יו אמיליה. וכמו בבולוניה, גם כאן האולם הישן הגיח לפתע מעבר לרחוב קרוב מאוד ללב העיר. התרגולת מהפלאדוצה חזרה על עצמה מול מנהל האולם, שעיניו אורו למשמע השם מייק מיצ'ל. "מיתיקו", הוא אומר, "לג'נד. השחקן הכי גדול שהיה לנו פה. אנחנו לא תולים גופיות על התקרה כמו באן.בי.איי, אבל את הגופייה מספר 4 של מייק אף שחקן של רג'ו אמיליה לא ילבש יותר". האיטלקי מושך אותנו במדרגות האולם עד למעלה היציע, ושולף מאחורי פרגוד מאובק צילום גדול וממוסגר של מיצ'ל זורק לסל במדי רג'יו אמיליה. אני מביט למטה, למגרש הריק והישן. מדמיין את הג'נטלמן העצום ההוא סוגר פה עוד ערב של 35 נקודות בהליכה. "אתה לא מאמין איזה סקורר עצום הוא היה", אני אומר לאיתי ונפרד בלב ממייק. ועכשיו הוא, שהיה בן מינוס שמונה כשמיצ'ל הגיע למכבי ת"א, כבר שואל אם יש בעיר חנות עם גופיה שלו למכירה.