לא יודע כמה כדורסל ייצא לי לראות באולימפיאדה הנוכחית. יש להניח שלא הרבה מדי, ורק אם השידורים לא יתקיימו במקביל למשהו הרבה יותר אטרקטיבי מבחינתי, כמו שחייה, אתלטיקה, או ברזיל נגד סרביה בכדורעף (עד שלא תנסו, לא תבינו). עם כל האהבה והכבוד לענף, כדורסל יש לי כל שנה וכל השנה. מייקל פלפס ושות' יש לי הרבה פחות.

כל הסיכויים שגם הופעה של מי מספורטאי ישראל תעניין אותי יותר מכדורסל, אלא אם מדובר בענפים בלתי ניתנים לצפייה מבחינתי. שחייה, אתלטיקה, ג'ודו, התעמלות, טניס - הכל הולך. אבל קליעה או שחייה צורנית? אין מצב. לא מסתדר עם העניין הזה ולא יעזור כלום. גם שיט מאוד בעייתי, לאור אי-טלוויזיוניתו הבולטת, אבל בכל מקרה, על סדר היום יעמדו לא מעט דברים לפני הכדורסל.

בקיצור, הטענה הסבירה גורסת שלכדור הכתום נתחבר בעיקר בשלבי הנוק-אאוט, עם נטייה לכיוון חצאי הגמר והגמר. אי לכך ובהתאם לזאת, עולה מיד השאלה בעד מי אני, אולם עוד לפני שאני מתחיל לדון בכך ברצינות עם עצמי (נושא בעייתי בפני עצמו, לאור העובדה שאני מעולם לא לוקח את עצמי ברצינות), מסתבר לי שברור לחלוטין בעד מי אני לא - ארצות הברית, כמובן.

אין מדובר בעניין של מה בכך. בלי קשר לדרים-טים (ואחת ולתמיד: די כבר עם כל אלה שכותבים ומדברים על "הדרים-טים של 96'" או "הדרים-טים של 2008". דרים-טים היתה אחת ויחידה. כל השאר, טובות ומלהיבות ככל שיהיו, היו בסך הכל "טים"), שבאמת אין צורך להרחיב לגביה, בחלק נכבד מהאולימפיאדות ואליפויות העולם האחרונות בהחלט הייתי בעד ארה"ב. מין שילוב של שחקנים אהובים, עם הרצון לראות אותם קורעים לגזרים נבחרות שנוהגות להתעלל בישראל על בסיס דו-שנתי.

אבל לא הפעם. יש משהו בנבחרת הנוכחית שמעצבן אותי בצורה בלתי רגילה, למרות שעל שורותיה נמנים חבּוּבִּים כמו קווין דוראנט, קווין לאב וג'יימס הארדן. שילוב של האגו של קובי בראיינט ולברון ג'יימס, הימצאותו של כרמלו אנת'וני והעובדה שבעוד שעל פניו הם מגלים רצינות, ובראיונות איתם משתדלים להישמע קבוצתיים וממוקדי-מטרה - בפועל (כלומר, בין השורות ופה ושם גם בטוויטר) קשה שלא לחוש בזחיחות ובשחצנות של חלק גדול מהם. בשורה התחתונה: בלתי נסבלים בעליל.

אז ארה"ב לא. מי כן? ככל שאני הוגה בכך יותר ויותר - ואני לא - אני מגיע למסקנה שלא ממש משנה לי. זהב ספרדי, למשל, ישמח אותי עד מאוד. סנסציה מצדם של רוסיה ומאמננו-העולה? פנטסטי. ארגנטינה על ג'ינוביליה השונים? מצוין. ברזיל? אני מתחייב קבל עם וסייבר ספייס לרכוש במיטב כספי גופיה של הוארטס. אפילו על צרפת אני מוכן להתפשר, שלא לדבר על ניגריה, שמיד עם העפלתה המפתיעה לטורניר האולימפי התיישבה על אותה משבצת של אנגולה אהובתנו.

אם לסכם, כל מי שזה לא יהיה יתקבל בברכות ובאיחולים לאין ספור ולאין קץ, כל עוד לא מדובר באמריקאים. כמו שנוהג לומר חברי לואיס - כזכור אוהד ניקס ועו"ד מצליח (בסדר הזה) - כאשר הוא מדבר על בוסטון סלטיקס שנואי נפשו: ABT. יעני: Anyone But Them. נאמץ בשמחה את משנתו, וכאשר נואיל להתפנות לטורניר הכדורסל האולימפי, נשנן לעצמנו חזור ושנן: היידה ABT! היידה-היידה-היידה!

ואם כבר אולימפיאדה, במהלך הימים האחרונים, בעת שחרשתי את מרחבי הנגב במסגרת העבודה, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה ענפים, שלו היו מתקבלים לתכנית האולימפית היו מעניקים לנו מדליות רבות מספור, ובקלות לא מפתיעה כלל ועיקר:

למשל: מעבר סוּפּר-מסוכן מנתיב נסיעה אחד למשנהו, תוך סיכון חיי כל הנוסעים בשני הנתיבים. מועמד מוביל: נהג המשאית ש"חתך" את המונית בה נסעתי בבאר שבע.

קללות למרחקים ארוכים - עשר דקות של השמעת קללות בלפחות ארבע שפות שונות, מבלי לחזור פעמיים על אף קללה. מועמד מוביל: נהג המונית בה נסעתי בבאר שבע, אחרי שהמשאית חתכה אותנו.

גידול מהיר של ילדים - הצמחת בנים ובנות במהירות שיא לגבהים ולגדלים בלתי אפשריים. מועמד מוביל: האבא שפגשתי השבוע באיזו בריכה, מסביר לקופאי שהבחור המזוקן בגובה 1,95 מ' שלידו עדיין לא הגיע לגיל 12 ולכן יכול וצריך להיכנס עם כרטיס ילד.

ניפגש על הפודיום. כלומר, אם לימור לבנת תשאיר לנו מקום.

shaharhermelin@gmail.com