ארבע סיבות להתעודד בסופו של יולי:

הפקידה בבנק אמרה לי, שידוע שיולי תמיד יותר חם מאוגוסט. לא ידעתי, למען האמת, אבל אם היא זורקת משהו להיאחז בו - ניקח.

ב-20.00 כבר חשוך. הלאה, היעד הבא הוא 19.50.

כשלקחתי את תומרינגו סטאר לגן, היה נדמה שלפחות שני אחוזי לחות ברחו ממסדר הבוקר והתפוגגו למקומות אחרים.

היינו בהופעה של תיסלם באמפי שוני, שהפך באחרונה למגרש הביתי שלנו. היה מצוין. בזה הרגע ממש מתנגן התקליט שלהם, "רדיו חזק" מ-1981, בלשכה הנשיאותית.

הגעתי להופעה בלי יותר מדי ציפיות או התרגשות. אמנם הייתי לגמרי בצד של תיסלם במאבק הפופולאריות שהתנהל אז עם בנזין, והתקליט שלהם היה הראשון שקניתי, אבל זה היה כל כך מזמן, כל כך רחוק, שקשה להאמין עד כמה.

תענוג, מה יש לומר. והדבר הכי מופלא? עומדים צעירים בני 20, 25, שלא נולדו כשתיסלם הוציאו את התקליט הראשון שלהם לאור, ושרים את כל המלים. אין הוכחה טובה מזו לנצחיות של המוסיקה ואני חוזר כאן בפעם המאתיים בערך ואומר: אין, אין, אין כמו מוסיקה. גם לא במבה. ואפילו לא כדורסל.

המבטים הראשונים הולכים לדני בסן מסיבה פשוטה: השנים תפסו אותו יותר מכל אחד אחר. מי ששיערו היה שחור משחור, רזה ובעל פיגורה של ביפיונר ומראה אלי אוחנה סטייל, הפך לבעל כרס, שיער שיבה וסף הקרחה ביותר מדי מקומות בפדחת.

לא שגור במקומותינו לראות אנשים עם 20 קילו מעל מה שזכרת אותם רצים וקופצים על הבמה. זה נראה מוזר, לא נכחיש זאת, וקשה להתרגל בשירים הראשונים. עוברים 3-2 שירים שבהם אתה עסוק בעיקר בלהתרגל לבסן החדש, ושואל את עצמך למי הוא דומה יותר: שליימה שרף, פיני גרשון או יוליוס קיסר. עד שפתאום זה תופס אותך: יושי שדה לוקח אליו את 'כלניות' ואת 'המנקה במלון' ומפחית מהעומס על בסן וגם מהמבטים, אבל זה רק חלק אחד של העניין.

החלק השני הוא הקול של בסן. בסריקה מהירה על פני כל הקולות הגבריים שיש למוסיקה הישראלית להציע, ספק אם יש עוד קול כמו של בסן. אולי רק דני ליטני בשיאו יכול היה להשתוות לבס-בסן הזה. פגז.

ופתאום זה משתלב. בסן ויזהר אשדות לצדו, שתמיד לוקח את השירים לכיוונים קצת אחרים וגוון הקול שלו אחר לגמרי. הקהל נסחף. 'תפסיק לכוון אלי' עושה את העבודה גם היום.

'כבר הסתיו עכשיו' הרומנטי ופתאום רעיית הנשיא נזעקת לקדמת הבמה לרקוד ואיתה עוד כמה עשרות. מעניין. אף פעם לא חשדתי ברעיית שיש לה את הטיימינג הנכון בקטע המוזיקלי, אבל הפעם היא פגעה בול. ידעה בדיוק מתי העסק מבשיל, משחרר משהו אצל האנשים ומזמין אותם לרקוד. נשארתי מאחור, כמובן. אלא מה. סיכוי של אחד למאה שאשתחרר פעם במקומות האלה. אני רואה אותה רוקדת שלושה מטרים מהבמה. מקנא ביכולת, אבל כמו שבסן שר באחד השירים: 'טוב לי עם עצמי'. יושב כמו אידיוט. לבד. וטוב טוב טוב לי על הלב.

ב'איזה בוקר של כיף' נרשמת צמרמורת ראשונה. ב'כוכבים' מגיעה לחלוחית נשיאותית. תמיד חשבתי ש'כוכבים' שונה מכל מה שתיסלם עשו. צליל קצת אחר, הקול של יזהר מוביל אותו נהדר. הוא נשמע לי קצת כמו ניו ווייב בריטי מצוין עם נגיעות של לא תאמינו – להק שחפים. תקשיבו טוב-טוב, אולי תגלו גם אתם.

שיר רודף שיר. סמי על התופים בתחתונים, צוף פילוסוף נראה כמו אחד שמשקיע את כל חייו בחדר כושר ו/או בלא לגדל ילדים. יאיר ניצני בפינה עם האיך קוראים לזה, חביב כרגיל, ציני ומשעשע. באחת ההפסקות לקראת הסיום, כשכולם יורדים להתחבר לבלוני חמצן, הוא מעביר חמש דקות של ערב שירה בציבור עם הקהל, כי "תמיד הרגשתי ליד כל הזמרים המצוינים האלה שאני לא בא מספיק לביטוי".

הוא פותח עם 'יום שישי את יודעת' של בנזין ("תמיד אמרו שיש לנו קרב איתם, אבל זה ממש לא נכון, הנה, בואו תראו") והקהל מצטרף. אחד כך ממשיך לשיר ענתיקה כזה, יו נואו, משנות החמישים. אחד הגבעטרונים או משהו. הקהל יודע כל מלה גם היום. כולל בני העשרים.

'חצבים פורחים', 'עוד פגישה', בסן שר חזק וטוב את 'פרצופה של המדינה', 'תנו לי רוקנרול' סביר ביותר אבל לא מפיל ומאוד חסר לי 'יש רגעים'. מאוד.

והנה 'לראות אותה היום'. גרסת המקור הופכת לבלדת רוק משובחת על הבמה וצמרמורת שתיים מגיעה לבקר. רגיש מאוד היה הנשיא בנערותו, ושלושים שנה אחרי אני אפילו לא יכול להעריך כמה פעמים שמעתי את השיר הזה בזמן אמת, כשהתברר רשמית וסופית על מותה של החברות עם עמית מררי הענוגה והמופלאה (ד"ש תהיי איפה שתהיי). וכמה דמעות נספגו בכר עם השיר הזה ברקע על הפטיפון הישן שאמא הביאה איתה מבית הוריה יחד עם תקליטים של הביטלס, ניל סדקה ופול אנקה.

לא יודע אם יש עוד שיר כל כך מדויק שפוגע בול בתחושות של נערים/נערות מאוהבים כמו 'לראות אותה היום'. בטוח שיש, בעצם. כל דור והשיר שלו, אבל אני לא מחליף את 'לראות אותה' באף אחד אחר.

ברקע, סוג של תפאורה, תמונות מתחלפות של כל אחד מחברי הלהקה מהשנים האחרונות ומלפני שלושים שנה. מוסיף המון. התלתלים של יזהר. הסיגריות של יושי, בסן המאופר.

זו היתה ההופעה האחרונה של תיסלם הקיץ. יוצאים לחופשות. אולי בגלל זה הם נותנים עוד הדרן ועוד הדרן ולא רוצים לרדת מהבמה. 'דינמו מסחה' משתלבת טוב ברוח המשחקים האולימפיים בלונדון עם דברי קישור, ואפילו משפט ביפ מזורגג משתחרר לאוויר: "כשדינמו מסחה עולה למגרש, גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש".

נבליג.

ואוקיי, רשמתי לעצמי: תיסלם נכנסת לרשימה אלה שמתאים לגמרי לראות אותם פעם שנייה בהזדמנות. עכשיו נשאר רק לראות מתי זה יקרה שוב.