אין לי כוונה להיכנס למערכת השיקולים הכלכלית של הנהלת מכבי ת"א, ולנסות לחשב הפרשים בין המחירים ששילמו עבור שחקנים (לוגאן או היקמן נניח), לבין מחירים שלא שילמו עבור שחקנים אחרים (לנגפורד). מה שהיה היה, ובכל מקרה אם יש קו ברור ומנחה לגבי הוצאות כלכליות ראוי לכבד אותו מאשר לקנטר או לצאת נגדו פעמיים בשבוע.

נתקדם.

הקטע עם אוחיון הוא אכן סיפור-סיפור. בימים אחרים זה היה נגמר אולי בחוזה משודרג לארבע שנים, אבל התנאים מסביב השתנו וכיום יש יותר קבוצות מאירופה, גם מדרג שני ושלישי, שמציעות סכומים אדירים לשחקנים. בדיוק כמו שאוחיון הפתיע את כולם במגרש במהלך העונה, ככה הוא הפתיע גם מחוץ למגרש בסיומה. ועכשיו, עם הדם הרע שנוצר בין הצדדים, זה סיפור שהולך הלאה לעורכי הדין. זמן טוב מבחינתי לסיים את העיסוק בו, מה גם שדשו בו מספיק.

בסופוקליס של דבר, אין ממש טעם להעמיד אחד מול אחד ולהשוות בין שחקנים שהיו כאן לכאלה שיהיו. המבט מופנה אך ורק קדימה והעונה שעברה היא היסטוריה. התעסקות בעבר שייכת לאוהדים ועיתונאים – וגם אני ביניהם, כן? – אבל למזלי לפחות בכדורסלע-האתר אני יכול לנטרל את הנורמות, הצרכים והדרישות, ולדבר רק על מה שאני באמת מרגיש צורך לומר.

כי באמת, רובנו כבר מספיק מנוסים לדעת שפחות משנה אם זה רוט או אוחיון ואם זה לנגפורד או לוגאן. גם אני חושב שהשניים שעזבו עדיפים, אבל לא זה העניין אלא מה יצליחו דייויד בלאט והעוזרים שלו להפיק מהם ואיזו קבוצה תקום מחיבור השחקנים האלה.

יש פה גרעין מצוין של פייטרים. שרמאדיני, רוט, היקמן וקיינר מדלי הם שחקנים שמניחים את הלב על המגרש. אולי גם מנסה-בונסו. בשורה התחתונה, הפייטר הגדול מכולם, דייויד בלאט, נותר בסגל וזו הבשורה החשובה ביותר לאוהדי מכבי ת"א. האיש הזה לא נותן לעצמו הנחות, ספק אם יש עוד מאמן שקרע את התחת כמותו בשנים האחרונות חורף אחר חורף, קיץ אחר קיץ.

בנוסף, המפתח העיקרי שעשוי להוביל לעונה טובה שוב הושג. השחקנים במכבי ת"א הם כאלה שרוצים להיות בה, שרואים בה שדרוג לקריירה שלהם. עבור רובם זו הנקודה הגבוהה ביותר בקריירה, בשקלול של המעמד המקצועי בו הם אמורים לזכות העונה ומעמד המועדון ודרג התחרות. זה מה שחשוב באמת. זה ואופי האנשים. מכאן והלאה זו שאלה של יכולת המאמנים להפוך סך יכולות אינדיבידואלי למארג אחד תפור היטב. וכן, גם אם דיאמנטידיס נותן משחק של פעם בעונה כדי להפריע בדרך לפיינל פור.

מבחינת ריבאונד, אתלטיות וניסיון אירופי, אין הרבה שחקנים שיכולים היו לבוא במקום פופס מנסה-בונסו בפחות ממיליון דולר לעונה. לא התעלפתי ממנו עד היום, ועל פניו נראה שהליקויים אצלו שייכים בעיקר ליסודות חסרים ולאיי קיו של כדורסל, אבל הוא ריבאונדר מצוין, יעיל, מנוסה והעוצמה שלו מספיקה החלט כדי להצליח מול מרבית קבוצות היורוליג. בניגוד למה שנדמה לגביו הוא גם מכיר יותר מדרך או שתיים להניח את הכדור בפנים. גם אני, כמו אחרים, ראיתי אותו נגד ספרד בהכנה ובטורניר האולימפי עצמו, אבל ספק אם צריך למדוד אותו על פי מאבק מול הגאסולינות. כוכבNBA הוא לא.

שרמאדיני ומנסה-בונסו אמורים להשלים זה את זה מבחינת דקות משחק. איש מהם אינו שחקן של 35 דקות לערב, ולכן חשובה מאוד היכולת להפיק מעצמם בזמן קצר. שרמאדיני היה אחד הטובים בתחום ביורוליג עם קאנטו בעונה שעברה, והוא צעיר עם ידיים טובות ובקו עליה. החתמה מצוינת, לדעתי. גם מנסה-בונסו הוא שחקן של 11 ו-7 ב-22 דקות, פחות או יותר, ובאחוזים טובים מאוד. בליגה הישראלית זו בכלל תהיה חגיגה, 70-65 אחוזים בצבע, יורשים לבאסטון, גריפית', ויקטור אלכסנדר, ד'אור פישר ואחרים.

התחושה המידית שעולה מהסגל הנוכחי היא קושי בעמדת הרכז. ההערכה היא שאם ריקי היקמן יוכל לשחזר את עונת ג'רמי פארגו כאן, מכבי ת"א תצליח. אני רוצה להזכיר שפארגו פרח באמת רק בשליש האחרון של העונה ובעיקר אחרי הפציעה של דורון פרקינס, וזה הספיק לפיינל פור. צריך גם לדייק בהגדרה "פרח": מה ש"סרינה" הראה בשבועות האחרונים שלו במכבי ת"א היה כדורסל ברמה של MVP יורוליג.

האם היקמן יכול? אולי. לוגאן? בדבר אחד אני בטוח: אחרי שני מאמנים סרבים על הראש (איוונוביץ' ואוברדוביץ') אמור להיות לו קל יותר עם בלאט ושארפ. הוא מהסוג השחקנים שמשתפר ככל שדורשים אותו יותר ומגבילים אותו פחות. בליגה, מן הסתם, רוט ישחק יותר. מלך האסיסטים בעונה שעברה, כזכור, והאיש שחיבר סביבו חבורה של אמריקאים כדי לזכות עם חולון באליפות. שתי חטיפות, שני אסיסטים, זינוק על הרצפה, שלשה וסל מחצי מרחק באיזה משחק יורוליג באמצע דצמבר, כשהתוצאה צמודה ושום דבר אחר לא עובד, ופתאום רוט הוא מלך ישראל והביטחון שלו מרקיע שחקים. היינו בסרטים האלה ממש לא מזמן.

הסיפור של סילבן לנדסברג לגמרי פתוח. הוא יכול להיות הטל בורשטיין הבא של מכבי ת"א, כלומר זה שפרץ מיידית כבר בעונה הראשונה שלו ונשאר בקבוצה לעשור פלוס-מינוס. אם אפשר על הדרך לנטרל פציעות עתידיות, עוד יותר טוב.

לא פשוט להעריך את יכולתו בעונה הראשונה. אני לא מאמין שזה ילך לכיוון של תסריט ג'ון שאייר, אבל אין מי שיחתום שתהיה לו התאקלמות כמו של בורשטיין. ובכל מקרה, גם אם העונה הראשונה של לנדסברג לא תהיה מזהירה כדאי לזכור שגם דייויד בלו ראה המון ספסל בעונה הראשונה שלו כאן, ובהמשך הפך לישראלי ברמת זר שמכבי ת"א מתקשה לוותר עליו.

רציתי להרחיב קצת גם לגבי קיינר-מדלי, אבל אין ברירה אלא לסיים (גם משום שתומרינגו סטאר ממש מושך לי את הידיים כדי לרדת איתו לגן השעשועים).

אז פיסקה לקינוח, יען כי משק כנפי שבת המלכה כבר נשמע מעל ראשינו: הבה נזכור את קיומו של חבוב אחד בשם דווין סמית'. סקורר, קלע וחודר, שומר, מוסר ומה לא. כשחקן שנה שנייה בקבוצה, הנה הצעתי: תנו לפרופסור לקיים הרצאה לסטודנטים החדשים בפתיחת העונה, וכולם כבר יתיישרו על פי הסטנדרטים שלו.