"נדמה לי שזה הזמן להכריז על צביקה שרף כעל אוטיסט שמות לועזיים מהשורה הראשונה. דוגמאות טריות מהיום: לבה רון ג'יימס ופו גאזול", כתב אבנר, אחד מנתיני כדורסלע בדף הפייסבוק המכובד שלנו, לאחר גמר הטורניר האולימפי בין ארצות הברית לספרד.

ובכן כי כן, היה אומר על זה דני דבורין לו היה נשאל, יש דברים בגו. אגב, חזרתי 35 שנה אחורה לנוכח קולו הרדיופוני מלא הפאתוס והדרמה בשידור טקס הסיום של האולימפיאדה. אבל זה כבר עניין אחר.

בואו נדבר באמת על נושא הגיית שמות, על מאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר ועל בכלל.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי עליה השלום מרים, זה באמת מוזר. Lebron הוא אכן שם לא סטנדרטי לחלוטין, אבל האיש הפציע לעולמם של רבים אי-שם ב-2003. תשע שנים עברו מאז ושמו נישא בפי כל. לברון ג'יימס הוא מותג, אם כי תמיד יהיו אנשים ששיבשו את שמו. אין מה לעשות, לברון זה לא מייקל.

אבל שרף הוא איש כדורסל, מן הסתם שמע לא פעם ולא מאתיים פעמיים אנשים נושאים את שמו הפרטי של ג'יימס בשידור, בדיבור, בשיחת חולין. ועדיין, הוא מכנה אותו Labaron.

יצא לי לשמוע אנשים שקוראים לו Levron

יצא לי לשמוע אנשים שקוראים לו Labron

Labaron? אתה לא מצפה לשמוע את זה מצביקה שרף פרשן הכדורסל בשידור חי בטלוויזיה, אולי צביקה שרף מאמן הכדורסל. בעצם, אפילו זה לא. שרף חי כדורסל, רואה, קורא, משדר, מאמן.

בשלבים המאוחרים של משחק הגמר יורם ארבל לא התאפק ואחרי טורניר שלם שאל את שרף: "למה אתה קורא לו LABARON?". שרף ענה משהו בנוסח: "איך אני אמור לקרוא לו?" וארבל השיב: "כמו שאמא שלו קוראת לו". שרף, באמת בתמימות, ענה: "אני לא יודע איך אמא שלו קוראת לו" והמשיך הלאה, תוך מבוכה ניכרת. בהמשך הוא כבר ניסה לשפר עניין.

ואגב, אם ארבל הרהיב עוז ושאל בשידור, למה לחכות למשחק האחרון? לך על זה כבר בשידור הראשון, רצוי תוך העברת מסר לשרף שלא בשידור חי. למה להעמיד אותו במבוכה? ובעצם, זו לא בהכרח אחריות של ארבל. מה, אין אף אחד בצוות השידור שמבין קצת, מעודכן, ויכול היה להנחות את שרף להגייה הנכונה של המלה כבר ב-DAY 1?

נתקדם. איך זה קורה ולמה?

אבנר הגדיר את זה כאוטיזם. אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל בואו נגיד ככה: לאבארון הוא לא המקרה היחיד בו שרף מעוות שמות, ולמעשה שרף הוא לא המאמן היחיד שעושה את זה. קצורין, בירנבוים, אדלשטיין, גרשון ואחרים טועים ומשבשים גם הם לא פעם. לפעמים הם פשוט לא זוכרים את השם. יש המון אנשים כאלה, רק שפעם לא היתה להם דריסת רגל כל כך בולטת בתקשורת. היית מקשיב להם דקה וחצי אחרי משחק ולא משחק שלם, כולל פתיח וסיכומים. פעם כולם היו דקדקנים גדולים. מאמנים היו מאמנים.

להערכתי, הסיפור הזה בהחלט קשור לתמורות שחלו בסיקור התקשורתי, שחלקן פסחו על אנשים שלא בהכרח תכננו לשמש אנשי תקשורת במשרה מלאה. נתקעו קצת מאחור בהקשר הזה, לא נדרשו מעולם לבצע מעבר תקני, מסודר לתחום התקשורת ולדרישות שלה. זה מסביר, חלקית, את ההיצמדות למונחים כמו "דאנקינגים" או "הוקשה" שהיו נהוגים לפני 30 ו-40 שנה והיום, חוץ מבירנבוים ושרף ואולי עוד אחד או שניים, אין מי שיעלה על הדעת לומר מלים כאלה בשידור.

במשך שנים וגם היום אפשר לאתר מאמנים אומרים בפסקי זמן: "אתה תשמור על 7 ואתה על 5". למה ללמוד שמות ולהתפתל בצמתים ליטאיים וסרביים קשים במיוחד, אם יש קיצורי דרך?

זה ממשיך גם באנשי תקשורת מנוסים, כפי שאפשר היה לזהות בקלות בשידורי הג'ודו והשיט מלונדון. "לי קורזיץ עוברת עכשיו את הגרמנייה, לפניה האוקראינית וגם הספרדייה מקדימה אותה בכמה עשרות מטרים". מה קורה, אין שמות לשייטות האלו?

או למשל: "אם אריק זאבי יעבור את הבולגרי יצפה לו בחצי הגמר המתאבק מפינלנד שנחשב לאחד הטובים בעולם". כאמור, קיצורי דרך. אנשים בלי שמות.

ישנם אנשים שפשוט אין להם את זה. אין זיכרון טוב לשמות או למספרים, ולעומת זאת יש קושי בהיגוי שמות. לרוע מזלו של שרף ושל אחרים, בשידור הוא לא יכול להגיד "מסירה יפה מאוד של מספר 6", ולכן כל "השלדים" של הגיית השמות הקלוקלת שלו פורצים החוצה בבת אחת.

כמובן שמדובר בתחום ששרף מוכרח לשפר ולעבוד עליו, כל עוד הוא מועסק בתחום התקשורת ומשגר לאוויר אלפי מלים ביום בתחום הספורט. בסופו של דבר אנשים משתגעים על הקטנות האלו, סוג של יצר חטטנות ושמחה לאיד: אפשר להיות יופי של פרשן או הוגה דעות, אבל מספיק שתגיד שלוש פעמים לאבארון כדי שזה כל מה שיישאר בראשם של חלק מהצופים אחרי השידור, וחבל.

אני מכיר עיתונאי שהתעקש שלא להסתבך והקטין ראש. במהלך משחקים, הרבה לפני פרוץ טפסי הסטטיסטיקה הממוחשבת, הוא נהג לרשום את מהלך המשחק וכל סל שנקלע בדרך הזו: מספר 7, 0-2 לצרפת. תורג'מן – 2-2. מספר 9, 2-5 לצרפת. עבירה שנייה 12 צרפת דקה 4. וכך הלאה.

פלא שאחר כך הוא לא היה מסוגל לזכור שמות של שחקני נבחרת צרפת, שלא לדבר על הגייה נכונה של השמות הללו?

פן נוסף של עניין השמות, שלא מוסיף למשתמש בהם ולא תורם להבנת חשיבות הדיוק בהגייה או בדיווח, הוא זלזול. זלזול בשמות. "אליסמה-שמליסמה", "גאסול שמאסול" וכאלה. לא מוסיף כלום כאמור לאיש.

האמת היא שיש פה חומר לשני קילו טקסט לפחות ואפשר להפוך את האייטמון לדיון מלומד ממש, אבל לא באוגוסט. ממש לא באוגוסט.

שלומות ונצורות בשלב זה.