עובדה מספר 1:

לא אבחנתי בדיוק מה זה אמור להביע, אבל לעיתים קרובות יחסית אני שומע את רעיית הנשיא מזמזמת לעצמה את "לך איתה" של "נוער שוליים". שיר אדיר, גרסת כיסוי מעולה. במקור, אגב, של אילנה רובינא ששרה את זה פנטסטי בפני עצמה.

עובדה מספר 2:

במחשבה שנייה, אני תופס גם את עצמי מזמזם מפעם לפעם את אותו שיר ממש. לא ברור אם בגלל ששמעתי אותו ממנה ונדבקתי, או בלי קשר.

עובדה מספר 3:

השבוע עשיתי מעשה. ממש שלפתי את התקליט "ציירי לך שפם" של "נוער שוליים" מהארון האדום המהודר, וממש הנחתי אותו על הפטיפון החדש, וממש גרמתי למשפחה כולה להקשיב לו. איתי סלע הפלאי חסר הסבלנות והרוקיסט שבינינו אמר מהר מאוד: "די נו, תוריד את זה". נגה סלע היתה עסוקה במחשב ותומרינגו סטאר הופתע מסיבה פשוטה: הוא לא הבין מאיפה מגיעים הקולות, יען אנוכי מנגן תקליטים רק כשהוא לא בבית. בנחת. כשאני לבד. פתאום הוא גילה את הרמקולים השקועים בקירות.

עובדה מספר 4:

משום מה חשבתי תמיד ש"ציירי לך שפם" הוא התקליט הראשון שלהם. למעשה, הוא השני. לכן לא מצאתי בו את "לך איתה" למרבה האכזבה.

עובדה מספר 5:

מיקיאגי ואני למדנו באותה כתה בבית הספר היסודי בפתח תקווה, עיר האורות של המזרח התיכון. לא זוכר אם סיפרתי את זה במהלך שש שנות קיומו של כדורסלע-האתר. חושב שלא.

תמיד הרגשתי שיהיה קצת לא הוגן לעשות אאוטינג לסיפור הזה. אולי הוא לא רוצה? אולי הוא לא מעוניין? אולי הוא מאוד רגיש לפרטיותו? אבל פתאום, באיחור של שנים, קראתי שהוא יצא מהארון כבר לפני שש שנים בערך. ואם אין לו בעיה עם זה, בטח לא תהיה לו אחת עם הסיפור הקטן שלנו. של שנינו. שספק אם הוא זוכר. שהרי היינו ילדים וזה היה מזמן.

היי, זה לא מה שאתם חושבים. לא היה לי איתו כלום, כן?

מיקיאגי הוא מייקל הירשמן מפתח תקווה. חבר שלי מהכיתה. גר אז ברחוב הסמוך אי-שם ליד בילינסון ומוזיאון גוף האדם. אמא ישראלית ממוצא תימני, אבא הולנדי בהיר עיניים ככל הזכור, אחות יפהפייה גדולה ממנו בשם מישל. חיבור מיוחד.

מייקל, שעליו אמרנו שהוא יפה כמו ילדה, שיחק איתנו ביפ מזורגג בהפסקות, בימים שבהם עוד לא היתה לי בעיה איתו. עם הביפ, כן?

הוא לא ממש ידע לשחק אבל היה גבוה וחסון אז ביקשנו ממנו להישאר בהגנה ואמרנו לו: "כל כדור שמגיע אתה מעיף למעלה, אוקיי?" ומייקל עשה את המבוקש על הצד הטוב ביותר. המתקיפים פחדו להתקרב אליו, כי קואורדינציה ספורטיבית לא היתה הצד החזק שלו. באותה מידה שהוא פגע מצוין בכדור והעיף אותו לקיבינימט, הוא יכול היה גם לבעוט לך בפרצוף בטעות. בקיצור, סכנת נפשות מצד אחד, אחלה בלם מצד שני.

מתישהו לקראת סוף היסודי היתה איזושהי תחרות מוסיקה בבית הספר. רובנו היינו אוהדי ספורט, התחלנו לגלות את הבנות וקיימנו תחרויות מכות להכתרת מלך הכתה (הלו, אתם קוראים עכשיו את אייטמונו של אלוף הכתה במכות אחרי ניצחונות בטורניר הגמר על מני בסון, כן, ביפיונר העבר, ועל אייל בפארק "יד לבנים" בפתח-תקווה-העיר).

אבל מייקל היה אחר. עדין. פה ושם נצפה משחק גומי וקלאס בהפסקות עם הבנות. לימים יגיד (מצאתי את זה באינטרנט לפני כמה דקות), ש"היה צריך להיות אידיוט כדי לא להבין שאני גיי", וש"אני חריג ומוזר מגיל אפס".

איפה הייתי? אה, פה.

יום אחד, לא ברור אם סגריר או בהיר, הוחלט על איזושהי תחרות מוסיקה שנקבעה להתקיים על במת אולם הספורט בבית הספר. מפה לשם נעשינו פתאום צמד. הוא, קלאסה באמנות, ציור, מוסיקה, וכל דבר שדומה או קשור לזה, ואני עם האוזן המוזיקלית שלי, העין הטובה לפרטים והזיכרון הנאה כרפאל לפחות.

מייקל הציע שנלך על "הללויה הללויה בצלצלי שמע". זמר קצר מן המקורות, מספר תהלים, שמוכר בלחן עממי-חסידי, אבל בגישה אחרת. הוא יביא את קול הפעמונים המדהים וגומות החן והיופי של ילדה, ואני על הקסילופון עם העיתוי המדויק בהקשות. ביצוע מינימליסטי. זה מה שהוא רצה.

אני לא מוותר כל כך מהר בצד המוזיקלי ויעיד הקושי שלי לנסוע לצד השכן לטניסלע השבועי, כשמדובר ברכב שלו ובמוסיקה שהוא בוחר. אבל בשביל מייקל, אליל שכמותו, ויתרתי מראש. לא היה ספק בכלל מי המנהל האמנותי בינינו לקראת התחרות בבית הספר.

עשינו חזרות בבית שלו. למה שם? לא זוכר. אולי הוראות של המנהל האמנותי מייקל, אולי ככה היה לו נוח. ואולי זה אני שדחפתי לשם כדי לתפוס עוד מבט על מישל היפה.

כך או אחרת, אחרת או כך, ניהלנו חזרות בדייקנות אין קץ. היה ביצוע נהדר, באמת. פשוט ויפה בעיניי. הוא, לעיתים, היה פחות מרוצה אבל בסופו של דבר ננעל על הגרסה שהפקנו תחת ידינו והיה שלם איתה פחות או יותר.

אני זוכר את קולו המיוחד של מייקל, לימים מיקיאגי, כאילו הדברים קרו אתמול. רק שהם לא קרו אתמול אלא לפני יותר מ-30 שנה.

היתה אז התרגשות די גדולה. המתחרים שלנו בחרו בכל מיני שירים תואמי-תקופה, ולנו היה את "בצלצלי שמע". חשבתי שזה מאוד מיוחד, שונה ויעשה את העבודה. גם מייקל.

יום לפני התחרות הוא התקפל. פתאום. משום מה. בלי הסבר מנומק במיוחד. הוא פשוט הרגיש שזה לא זה. שאולי מדובר בשיר לא מתאים. הוא החליט שלא להופיע לתחרות. החליט וביצע. נשרנו.

חבל, אם היינו מרביצים אז חתיכת הופעה וזוכים בתחרות אולי הוא היה מצרף אותי אליו ל"נוער שוליים" 15 שנים מאוחר יותר כנגן אורח, מומחה לקסילופון.

פגשתי אותו אחר כך בגלי צה"ל וכעבור מספר שנים נוספות סתם ככה באקראי בדיזנגוף. הערכה אין קץ יש לי כלפיו כזמר, כיוצר, אבל אין בינינו כל קשר כיום. החיים, יו נואו. גם אם הקריח והתבגר הגומות הן אותן גומות ומבחינתי הוא תמיד יהיה יפה כמו ילדה, הכי מוכשר ואחלה בלם. קראתי שהוציא שירים חדשים לאחרונה.

המון הצלחה שיהיה.

וד"ש למישל היפה, אלא מה.

ניפרד ב"ענוג", אה? לא היה ספק בכך אפילו לרגע.

הנה זה כאן.