שמונה ימים תמימים לא היינו כאן. בעצה אחת החלטנו, המלכה-האם ואני, לקחת את הנסיכות ולנסוע לאן שהוא. אישית, לא כל כך שינה לי לאן. העיקר כמה ימים בלי ענייני איראן והקשקשנים הקשורים בה מצדנו ומצדם (בתקווה קלושה למדי שמדובר רק בקשקושים, כן?), שלא לדבר על כמה ימים נטולי מיילים מהעבודה ובכלל. אחרי שורה של בדיקות והשוואות מחירים, נפל הפור על צפון איטליה, וליתר דיוק - אגם גארדה היפה להפליא, ועימו ונציה, ורונה ומה שביניהן.

בתום שמונה ימים שם, חזרנו עם שתי תובנות עיקריות: ראשית, היה מצוין. שנית, יש להחליף בדחיפות את העם האיטלקי, לפחות בכל הקשור לכדורסל.

חבר חיל התותחנים, אנטונלו ריבה האגדי

הוכחות? בבקשה. בוקר שטוף שמש באחת מאטרקציות התיירות הבולטות באזור אגם גארדה. קבוצה מאורגנת של לפחות מאה איטלקים עומדת בציפייה לתורה, תוך התעלמות מוחלטת מרוברטו פרמייר, הניצב לו מעט בצד. כלומר, אני בטוח בתשעים וחמישה אחוז שזה היה רוברטו פרמייר. אחרי הכל, עברו איזה חמש עשרה שנה מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. אבל עצם העובדה שאיש מהאיטלקים אפילו לא לוחש באוזני חבריו משהו בסגנון: "היי, ההוא שם, לא נראה לכם כמו רוברטו פרמייר?" כבר אומרת הכל. מי שלא מזהה את אחד הפורוורדים הטובים והקשוחים שידעה המדינה (בעיקר במדי מילאנו - עימה זכה בשני גביעי אירופה לאליפות על חשבון מכבי ת"א - ורומא), שלא יתפלא למה הכדורסל שלה נראה כמו שהוא נראה בשנים האחרונות.

ועוד בנושא חוסר זיהוי שערורייתי - הבה נחזור בוקר אחד אחורה, לאחד מבתי המלון באזור גארדה. עשרות אנשים - בעיקר ישראלים, איטלקים, גרמנים וצרפתים - חולפים על פני אדם אחד שיושב באמצע הלובי, ומהתרשמות אובייקטיבית מהצד - אף לא אחד מהם מזהה שמדובר במאיר טפירו בכבודו ובעצמו. פשוט כך. יושב לו טפירו במקום בולט מאין כמוהו, והעולם שותק. אז נכון שמהישראלים כבר די התייאשנו, אבל מה עם שאר נציגי אירופה שלאורך השנים סבלו מנחת זרועו? כלום ושום דבר, המתחלפים רק בשום דבר וכלום.

בלינלי ודלפינו באימון של פורטיטודו בולוניה אי אז בימים

חזרה למצבו של הכדורסל בצפון איטליה, או שמא בכלל. במשך השבוע שהיינו שם נסענו מאות קילומטרים, בין כפרים קטנים לערים גדולות. אלפי רוכבי אופניים חלפו על פנינו, עשרות מגרשים של הענף-שאין-לנקוב-בשמו ראינו, פגשנו משפחות שהילדים שלהם חולמים להיות ביפאים, כדורעפנים, סייפים או שחקני כדורמים (ענף סופר-פופולרי שגם הביא לאיטליה מדליית כסף אולימפית). אף אחד לא דיבר אפילו על כדורסל. גם עמוד סל אחד לרפואה לא מצאנו, והאמינו לי שחיפשנו.

כדי לאושש את ההנחה שרוב העם האיטלקי לא סופר את הענף, החלטתי לערוך ניסוי מאוד לא מדעי. במשך ארבעה ימים, בדקתי עיתון ספורט איטלקי נחשב שנחת על דלפק הקבלה במלון. 40 עמודים בממוצע בכל גיליון, כך שגם אם נוריד את עמודי המודעות, עדיין מדובר במשהו כמו 100 עמודי ספורט. כמה ידיעות כדורסל אתם חושבים מצאתי ב-100 עמודים אלה? שלוש בדיוק. אם כאלה הם פני הדברים לאורך השנה כולה, לא יעזרו להם כל סיפורי יו"ר הדירקטוריון על חוויותיו בסדרת גמר הפלייאוף האיטלקי, ועל האווירה המופלאה והמרטיטה שם - לעניות דעתי הלא קובעת, הכיוון שם הוא לא בדיוק קדימה.

אם אנחנו כבר בענייני החלפות, גם יורוספורט על הכוונת. הטלוויזיה בחדר המלון שלנו (שאגב היה ברמה גבוהה פלוס), התברכה באינספור ערוצים באיטלקית, ערוץ צרפתי, ערוץ רוסי וגם הגרסה הגרמנית של יורוספורט. זהו. מה לעשות, הרבה יותר אילטקים וגרמנים מגיעים לשם מאשר כל עם אחר, וילדים ישראלים - יעידו על כך הנסיכות - יישבו שעות על שעות מול ערוצי האנימציה בלי שום קשר לשפה המדוברת בו, אז למה להתאמץ?

מאסימו בולרי בימים בהם בנטון טרוויזו היתה קיימת

בכל מקרה, הימים הראשונים שלנו שם נפלו על שלהי אולימפיאדת לונדון, כך שיכולנו לחוות על בשרנו איך זה נראה מנקודת מבט אחרת. ערוץ RAI 2 האיטלקי, שמן הסתם רכש את הזכויות המקומיות, שידר אמנם מכל האירועים המרכזיים, אבל בכל פעם שהתבקש - וזה קרה הרבה - התמקד בספורטאים האיטלקים. באותם רגעים, אם לא היה מדובר באמת במשהו חריג, נותרתי לבד במערכה עם יורוספורט. מצד אחד, זה לא ממש הפריע לי. לא קשה ליהנות מהביצועים של יוסיין בולט או אליסון פליקס גם עם פרשנות בגרמנית. הבעיה לא היתה האתלטיקה, אלא הכדורסל, שנמחק כמעט לחלוטין.

שני "שיאים" רשם יורוספורט בתחום כיסוי הכדורסל. את גמר הנשים הם שידרו אמנם כמעט במלואו, מחוסר ברירה (כל שאר האירועים באותו יום כבר הסתיימו ופשוט היה הכרח למלא את זמן האוויר במשהו), אבל במהלכו הם המציאו את הכדור מחדש: מעבר לפרסומות ולתשדירים תוך כדי משחק. לא רק בפסקי זמן, לא רק בין רבעים, סתם ככה, במהלך התקפה של קבוצה זו או אחרת, נפסק השידור ללא התראה מוקדמת וחוזר מתי שחוזר. לך תבנה מדינה.

כיסוי גמר הגברים היה שערורייתי אף יותר: פחות מרבע, זה מה שקיבלנו. רק אחרי שנגמרו כל הגמרים האחרים - כדורעף, כדורמים, כדוריד ודמקה שדה לכבשים - הואילו החברים הנכבדים שם לעבור לדקות האחרונות בהחלט של הגמר. בושה, חרפה וכלימה היא. לא פחות מזה. אז נכון שלזכותם עומדת לעד העובדה שאין להם את גרטל, אבל עדיין אין ברירה - יש להחליף, ויפה שידור אחד קודם.

מאמננו, התורה מסיני, אי אז בימי וירטוס בולוניה העליזים

shaharhermelin@gmail.com