שלום רב,

בתור נתין נאמן מזה מספר שנים, אשר מספר לא מבוטל של פניותיו לנשיא קשורות לנבחרת ישראל, הנני שואל מיד לאחר ההפסד לאסטוניה - בפליאה רבה וקרוב לשעת חצות - מה הקטע?

אני ממש לא מבין. מדובר בסגל שחקנים טוב שרוב שחקניו שיחקו במכבי או היו "על הכוונת" של המועדון האירופאי הבכיר. מה שאומר שהם שחקנים ראויים ביותר. בנוסף לכך, לאחר מספר שנים, אולי מאז ג'יימי ארנולד, לנבחרת יש שחקו פנים משמעותי בדמות טיוס, ואפילו שחקן נ.ב.א.

אני רואה במהלך שני המשחקים הראשונים של הקמפיין הזה חמישיות שבכיף ובקלות (ואף בקלות ובכיף) רואים במשחקים של ימי חמישי מול אריות אירופה במדי מכבי. האם יש לשנות את חולצות הנבחרת מכחול לצהוב, אולי כך יהיה טוב יותר? ייתכן שמדובר במקרה מצער של "השלם שקטן מסך חלקיו"?

לנשיא הפתרונים.

לילה טוב

שי פישר

באיחור אופנתי הנה אני בא, עם מעט תובנות על סמך צפייה חלקית במשחק אתמול.

לא הכי מקצועי, אני יודע, ולכן גם לא יהיה הכי נחרץ. אבל זה מה יש ואין חובה לקרוא. כידוע, נוחות, נינוחות ונוחיות הם עקרונות כדורסלעיים חשובים. אפילו יותר ממשחק של נבחרת ישראל במוקדמות אליפות אירופה ובטח בעיצומו של אוגוסט וחופש גדול.

ובכל זאת, לרווחת העם.

ריישית כל, אמרו הכל על שחקנינו הגאים ואני אפתח עם קריאת התפעלות הפוכה: מצאו חן בעיני האסטונים, ודאי על סמך היכולת במחצית השנייה. אמנם היו פה ושם כמה פוקסים, אבל יש שם כמה וכמה (וכמה!) שחקנים חביבים ביותר. בכלל, אני מאוד אוהב קבוצות שהגבוהים שלהן קולעים יותר שלשות מהנמוכים. מין חולשה אישית כזו, לך תסביר.

סטן סוק, הפליימייקר, נחמד ביותר. אמנם לעיתים הוא יוצר תחושה של שחקן במצוקה ונתקע עם הכדור (1.81, יו נואו, יש מגבלות בחיים על המגרש). מצד שני, הוא גם פתר לא פעם את המצוקות האלה על הצד הטוב ביותר. כך או אחרת, אחרת או כך, סוק היה רחוק מלענות להגדרה ששחררו לכיוונו ארבל ושרף בשידור החי בנוסח: "הוא הורס להם את המשחק". להיפך, עם קצת יותר ריכוז ומזל מצדו המשחק היה נגמר לזכות האסטונים עוד לפני ההארכה.

ב"ידיעות אחרונות" מופיע היום כיתוב תמונה: "מימין: שחקן אסטוני חוגג על חשבונו של פניני". השחקן נראה בבירור, גם מספר הגופייה שלו. קוראים לו סים-סנדר ונה. הוא קלע 17 נקודות והוריד יותר ריבאונדים מכל אחד אחר, 10. כאן זה עדיין לא מקנה לו את הזכות להיקרא בשמו. הוא רק "שחקן אסטוני". ביום שגם נדע איך קוראים לשחקנים האלה, אולי גם ניתן להם יותר רספקט ממה שנותנים להם.

ובכל זאת, היו גם שחקנים ישראלים על המגרש, כן?

אני שותף לשאלה מדוע הוחבא גל מקל אתמול על הספסל, ואיך הפך יחס הדקות בין יוגב אוחיון לבינו ל-0-39 לטובת הראשון? הכל טוב ויפה עם יוגב, נניח, אבל שבעה איבודים זה וויי טו מאץ' ו-39 דקות, אפילו במשחק של 45 דקות, זה מספר ששמור לניקי גאליסים שכבר לא קיימים.

מה שבלט מאוד אצל אוחיון לאורך עונת היורוליג הוא המאזן בין האיבודים שלו לחטיפות ולאסיסטים. בשום סיכום שלב של העונה הוא לא איבד יותר מאשר חטף או מסר. לא פשוט עבור רכז לעמוד בזה, ועוד בעונת בכורה, אבל אוחיון עמד. זה דבר אחד.

ושנית, דבר נובע מדבר, אוחיון לא התקרב אפילו לשבעה איבודים באף משחק יורוליג. למעשה, הוא לא הגיע אפילו לארבעה. עיקר כוחו, עוד לפני השיפור ההתקפי בחלק המאוחר של העונה, היה ביכולת שלו לשמור על הכדור, לנהל משחק אחראי רוב הזמן, לא להתבלט בהכרח על חשבון אחרים ולנסות להפוך את כולם למרוצים.

קרה משהו בינתיים. מעמדו נסק, הביטחון בשמיים, הוא הולך לכסף הגדול, ואריק שיבק הכריז עליו כעל הרכז הראשון ללא עוררין. סגנון המשחק שלו בנבחרת שונה והוא חש צורך ורצון להראות שהוא יכול ומסוגל. בין השאר, כי הוא יכול ומסוגל. לי מפריע שהוא לא מוכר מספיק עבירות מהמכסה שלו לטובת הנבחרת, והייתי מעדיף שהוא יקדיש יותר תשומת לב לדרכים שבעזרתן יעזור ליותם הלפרין להיות חלק חשוב יותר במערך של הנבחרת.

ובכל מקרה, במשחק כל כך לא מרוכז של אוחיון התקפית והגנתית, גל מקל היה צריך לשחק אלא אם היה לא כשיר אתמול.

הלפרין לא משחק פה שנים ואני כבר לא זוכר אם מדובר במגמה קיימת או חדשה: הוא ממעט מאוד לעצור התקפות של היריבה בעבירה. ראו את זה במשחקי ההכנה, ראו את זה גם אתמול. אני זוכר את שרון ששון מבצע אוטומטית עבירה כדי לעצור משחק מעבר של יריבה כששיחק תחת פנחס הגרשוני במכבי ת"א. לדעתי, הוא כל כך פחד מהצעקות של גרשון שפשוט ביצע הוראות בלי לחשוב פעמיים. הפאולים היו חדים, ברורים, אינסטינקטיביים, לפעמים גם כשלא צריך. עד כדי כך. וזה ששון, שחקן שהגנה אף פעם לא היתה הצד החזק שלו. המסקנה: מישהו צריך לנבוח ארוכות גם על הלפרין ובדחיפות. רמז: המישהו הזה הוא לא אני.

אלכס טיוס? בנבחרת התאהבו בהשלכת כדור לשמיים ושהלוליין יזנק ויטביע. זה יפה, הקהל אוהב את זה, אבל אלה אותן שתי נקודות ועל כל מסירה אחת טובה תגיע אחת שבה הכדור הולך לאיבוד, שהרי בכל זאת מדובר במעשי אקרובטיקה לא פשוטים.

הייתי מעדיף פחות שני דאנקים כאלה לטובת שני מהלכים שמשחררים את טיוס לסל קל וסטנדרטי תוך תנועה קבוצתית אחרי תרגיל. היו כאלה בשני המשחקים האחרונים של הנבחרת, אבל מעט מדי. הבעיה איתו היא קו העונשין. בעיה קשה-קשה, לא נכחיש זאת. אם מישהו חשב שאפשר יהיה להסתיר את זה, אחרי ה-0 מ-5 שלו בשני ההפסדים למונטנגרו ואסטוניה כל פרח-סקאוטינג יודע.

אגב, משחקן שכמעט כל אספקת הנקודות שלו מגיעה מדאנקים מצפים ליותר מאשר 50 אחוז מהשדה, אולי משהו שקרוב יותר ל-67% שהיו לו בליגת קזינו. אבל פה הסיפור אחר: ממעטים לשחק עליו בתחומי כוח המשיכה; הוא מתמודד מול גבוהים אירופיים שרוצים לשמור ועושה את זה במשחקים שיש בהם יותר חשיבות מאשר בליגת ה"אין ירידות" של העונה שעברה. אז טיוס מתקשה.

כספי, הגעתי גם לכספי. יש יותר מדי אגו סביב הסיפור של הישראלי הראשון ב-NBA ומיותר מדי יוונים, פחות או יותר מרגע שהתפרסם הסיפור על הכנסת סעיף דקות משחק לחוזה שלו במכבי ת"א. הפרגון כלפיו לא מלא בשום מקום (אוהדים, תקשורת, אפילו חברים לקבוצה) כי רוב הישראלים לא מפרגנים בלב שלם לאף אחד, וכספי מרגיש כנראה שהוא צריך לקחת בכוח מה שלא כולם נותנים לו, גם כי הוא יכול וגם כי מגיע לו וגם כי הוא רוצה. השילוש הקדוש.

זה עולה לנבחרת בהשתלטות על המשחק הקבוצתי לא פעם, וכשהוא קולע זה 'יופי' וכשהוא מחטיא זה 'למה הוא לא מסר'. בעיה. כשמביטים למגרש ולספסל מהצד, יש פה משהו עמוק יותר מאשר כדורסל נטו. זו תחושתי בכל אופן.

בסופו של דבר, ובמבט מהצד, נראה שהנבחרת לא רוצה מספיק בצד ההגנתי ותקועה מדי בצד ההתקפי. פשוט להגיד, אבל במקרה הזה גם פשוט לבצע. במצב שנותר מוטיבציה גדולה היא שם המשחק ויצירת רצפים ממנה בלי עליות וירידות היא המפתח. בעיקר בצד ההגנתי. משם תשתפר גם ההתקפה.

923 גרם טקסט. התעייפתי.

שלומות ונצורות בשלב זה.