אודה ולא אבוש ואף אבוש ואודה גם יחד, שהראש שלי לא היה לגמרי במשחק בין איסלנד לישראל. אני מאוד אוהב כדורסל, אבל כנראה שכבר לא בכל תנאי. יותר ויותר, גם לאורו של המוטו הנודע נוחות, נוחיות ונינוחות אשר משמש נר לרגליי, אני מוצא את שידורי הכדורסל טובים ומתאימים רק אם הם באים שלובי זרוע ולבנות זוגם קוראים: נסיבות נכונות.

אבקש, אגב, שלא לראות זאת כדברי כפירה. אני עדיין אותו איש כדורסל שבא מלמטה, שיחק בילדים, נערים, נוער ובוגרים, השאיר ברך על המגרש וגמר קריירה, הספיק לאמן קצת ילדים וילדות ונשאב לעיתונות ולכתיבה. שום דבר לא השתנה בזה. מה שהשתנה הם תנאי הפתיחה.

אני מזמן לא רווק. אני מזמן לא נשוי בלי ילדים. אני מזמן לא נשוי עם ילד אחד, וגם מזמן לא נשוי עם שניים. אני בן אדם הולך ומקשיש, בן 44 כבר, עם ילד שלישי שיחגוג 5 בחודש הבא. ילד מקסים, בן זקונים לעילא, תומרינגו סטאר שמו, והוא שובב במיוחד ומלא סקרנות ואנרגיות כפי שלא היו לי מעולם. הילד הזה הוא אולי אני, במובנים מסוימים, אבל הוא ממש לא אני במובנים אחרים.

רק זוהר ארגוב חסר פה עם "הפרח בגני"

אני אוהב אותו נואשות, אבל הוא שואב ממני כוחות.

בנוסף, אני עייף יותר מאשר פעם וגם מתעייף מהר יותר, כנראה.

קיץ אני מאוד לא אוהב. מאוד לא.

אני גם לא אוהב כדורסל בקיץ, אחרי שיש לי ממנו עונה שלמה. עוד פחות מזה אני אוהב כדורסל בחופש הגדול, כשאתה למעשה שבוי של הילדים בחלק מהזמן.

ואם אני מתעורר בשבע בבוקר אחרי שנרדמתי לקראת שלוש בלילה, כי תומרינגו וגופו החם והלח החליטו להידבק אלי, אין לי כוח או חשק לעקוב בשיא העניין אחר משחק כדורסל שמתחיל ב-22.15 באותו יום. בעיקר כי נדמה שמהבוקר ועד למשחק חלפו יומיים.

איי איי איי. כנראה שגם לפריקים יש גבולות.

כנראה שאני כבר לא פריק. אולי נכון יותר: פריק בהתאם לתנאים שלי. יש הרבה מאוד דברים שאני מוכן להתמסר אליהם בתחום הכדורסל, בתחום הכתיבה, ועדיף בתחום שמשלב בין הכדורסל לכתיבה.

היה שידור משעמם מאוד אתמול בערוץ 1. אני חושש שצביקה שרף, הלוא הוא מאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר, כמעט נרדם בעצמו באולפן על כסאו כפרשן. הפער הגדול מאוד בין הקבוצות ודאי שלא הוסיף עניין. היריבה הלא-משהו-בכלל הוסיפה, לעומת זאת, רוטב שעמום חזק ומורגש.

זה לא מנע ממני, אגב, לעסוק בכמה וכמה (וכמה!) דברים תוך כדי ואחרי, ולראות את השידור החוזר-מוקלט של "דקסטר" (עם ג'ון לית'גו בתפקיד אורח אלילי לאורך העונה) החל מ-1:00. כלומר, זו לא היתה העייפות כמו איזשהו שעמום, מיצוי, אולי גם אדישות.

נו, אז אני לא האוהד הכי גדול של נבחרת ישראל, שהולך אחריה באש ובתנאי ובכל מצב.

נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבגילי המופלג אוכל לחיות עם זה.

אל אל ישראל? מילא שלא נכחיש זאת, הבעיה היא שלא נוכל לאשר.