אנשים ידברו היום ומחר, יכתבו מחר ומחרתיים, וזהו. זה ייגמר.

טל בורשטיין יורד מהמדף.

ונשאלת השאלה, ואפילו בלי צילום נלווה כחידה שבועית, האם בורשטיין ימשיך להיות פעיל בכדורסל גם אחרי פרישתו כמו חלק קטן מהפורשים, או ייעלם אל תוך "האזרחות" כמו רבים אחרים.

הימור: ייעלם.

אבל מה אני יודע.

גם לא שאלה מי יודע מה, בעצם. ירצה – יישאר. לא ירצה – לא יישאר. למדנו לחיות עם אלה שנשארים, אלה שמנסים ונפלטים, ואלה שעוזבים מראש ובידיעה ברורה. כולם היו בנינו, כולם ימצאו עצמם כבעלי ערך ב'זה א-ב של כדורסלע' – אם נחיה.

האמת, לא רוצה להתפלסף יותר מדי סביב טל השחקן, מה שהוא היה, מה שהוא השיג, מה שהוא בלט בו. הכל מופיע בכל מקום, הכל רשום, הכל נאמר וייאמר. זה שכיח מדי כרגע, יותר מדי פופולארי. וגם יישכח מהר, למען האמת.

יש לי הרבה מלים טובות לומר באופן כללי וספציפי לבורשטיין השחקן. אבל מה, נו, די, עזבו, איפה.

"אז תודה" הנפלדי כזה יכול למצות את הכל, אני חושב.

אז תודה, טל.

וכמו בהרבה מקרים - בכדורסלע הזווית האישית לוקחת פה בגדול. ולכן אני הולך לכיוונים אחרים לגמרי. ובקצרה, כי קצת קשה לי להאמין שהחופש הגדול הסתיים ואני יושב פה לבד ובלי הפרעות. כמו פעם. כמו קודם.

לענייננו, שההקדמה עד אליו מתארכת יותר מדי, טל בורשטיין מסמל מבחינתי שני דברים עיקריים: הראשון, אחרית ימיי ככתב שטח ותחילת דרך כפרשן שאינו נסמך עוד על שולחן אירועי היומיום באימונים. השני, דור של שחקנים חביבים ואינטליגנטיים, אבל כאלו שלא אומרים כלום. מדברים ולא מדברים.

עניין השטח פירסט.

זה עולם אחד להסתובב במשחקים, באימונים, לדבר עם האנשים, המנהלים, השחקנים, המאמנים, לתור אחר אינפורמציה, לעשות כל מה שכולם עושים כל הזמן. פריוויו-דו"ח-פולו-אפ-מסיבת עיתונאים-ראיון.

וזה עולם אחר לא להיות חלק מזה.

כשבורשטיין הגיע למכבי ת"א בקיץ 2000 הייתי בן 32. כמו שהוא עכשיו. הוא פורש מכדורסל, אני פרשתי מהשטח. הייתי אבא לילד בן שנה, איתי סלע הפלאי. זמן נהדר לשנות כיוון.

"יש לנוע לנוע" שר פעם אריק לביא ז"ל. חלק עושים את זה גם בלי הנחיות והוראות הפעלה מהצד, חלק אחר פשוט כי נכפה עליהם.

יוצא שאני בעצם לא ממש מכיר את כל החבר'ה שהוזכרו קודם. כלומר, שלום-שלום, מה שלומך, פה לחיצת יד, שם הינד ראש. אלה קיימים. אבל בהיעדר נסיעות משותפות לחו"ל וביקורים באימונים על בסיס קבוע ההבדל בין השטח לבין התחום שקרוי מאחורי המקלדת מורגש מאוד. אלה שחקנים שכבר קראו אותי בעיתון כילדים ובני נוער, יותר משאני גדלתי עליהם ואיתם כמו עם ג'מצ'י, שטיינהאור, זלוטיקמן, ליף, שפר, קטש, פרישמן, אמסלם, ליפין, דניאל, שפע, חזן, הנפלד, תורג'מן, גודס ואחרים.

מבורשטיין והלאה, מבורשטיין והחברים שלו והלאה, זה סיפור אחר.

בורשטיין, יניב גרין, שחר גורדון, איציק אוחנון, אורי יצחקי, אפיק נסים, משה מזרחי, אבי קזרנובסקי, מתן נאור, איתי לב, צפריר וולפר, ארז כץ, שמוליק ברנר. ילידי 1980, 1981. אנשים מכובדים אחד-אחד וגם שחקנים טובים, שהעבירו קריירה שלמה בלי אג'נדה, מבלי לגרום לאישון להתרחב.

יודעים לדבר, אבל לא אומרים הרבה. אולי-אולי איזו אמירה של ארז כץ, אולי משהו מאורי יצחקי. וגם זה פעם בעשור. כל השאר – בצורת קשה. עדי גורדון מכר לנו את "יש בי אהבה והיא תנצח". פרישמן וג'מצ'י ניהלו קרבות לוהטים של אגו בדרבים. אמסלם הדליק את היציעים. לא היה ראיון אחד משעמם עם מוטי דניאל או תומר שטיינהאור. זלוטיקמן היה חד כמו הקליעה שלו עם הלוח. ג'מצ'י היה מגה סטאר ונתן לכולם לדעת מזה. קטש כוסה באבקת קסמים של פיות, עצם העובדה שהוא דיבר או זז או עשה או הלך – היתה מספקת. לא ממש שינה מה הוא אמר.

למה לא ראיתי את הדברים האלה אצל אנשי תחילת השמונים כמו בורשטיין? אולי כי הם כאלה, ואולי כי לא הייתי שם כדי לתעד ולהרגיש מקרוב.

התשובה הנכונה, כנראה, היא קצת מזה וקצת מזה.

כך או אחרת, אחרת או כך, טל בורשטיין פורש היום. הגוף שחוק. והלב, כמו תמיד, קצת נצבט.