כמעט הייתי בנוקיה ברביעי בערב. רצף בלתי צפוי של מחשבות ואירועים עוד רגע והיו מצרפים אותי אל 6,000-5,000 חסידי אומות הכדורסל, שהגיעו לעודד את הנבחרת מול איסלנד. בחיי שכמעט הייתי שם. נכון שכמעט לא נחשב, כמאמר כל השכונות באשר הן, ובכל זאת - יש מקום לנתח איך, למה וכיצד כמעט קרה מה שכמעט קרה.

זה התחיל לפני המשחק מול סרביה. אחרי מי-זוכר-כמה-זמן, החלטתי שמן הראוי לפקוד את שערי ההיכל, לצפות במשחק כדורסל ממקום שנראה קצת אחרת מהכורסא הנוחה בבית, להביע לשם שינוי תמיכה אקטיבית בנבחרת במשחק מפתח בקמפיין, וגם לפגוש אי אלה חברים ומכרים, אותם ניתן לפגוש כמעט אך ורק במשחקי כדורסל.

מ.י, האגדה והאיש, שגם כף רגלו לא דרכה באולם כדורסל מזה עידן ועידנים, נענה מיד לאתגר והודיע כי הוא ישמח להצטרף, ואפילו יגייס מספר חברים נוספים. סיכמנו שעה, מקום מפגש ליד ההיכל וגם מי "מתנדב" לקחת משכנתא כדי לממן נקניקיה ושתייה לשנינו (ברור ש-מ'. בניגוד אליו, אני מסוגל לעבור שעתיים בלי לאכול), אלא שאז - כצפוי, יש לומר - התחילו הדברים להשתבש.

הסימן הראשון לכך ש-מ' יופקר לנפשו, הגיע על הבוקר. סוג של מקרה דחוף בעבודה, שהוציא אותי מהבית עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. לא נורא, חשבתי, עדיין יהיה לי זמן להתקלח, להחליף בגדים ולהגיע להיכל לפני הג'אמפ. הגעתי הביתה מלא בכוונות טובות להתארגן ולחוש להיכל, אבל כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלה, אוסף של עניינים שלא סבלו דיחוי בבית דרשו את התערבותי וטיפולי. אי לכך ובהתאם לזאת, הובהר סופית שבדיוק כמו הנבחרת הסרבית כולה - לא אגיע למשחק הזה.

מ', שמכורח הנסיבות נותר שגרירנו היחיד בנוקיה באותו ערב, התקשר באחת עשרה ורבע בלילה. "היה גדול, אבל שלא תעז אפילו לדבר איתי על המשחק עם מונטנגרו", הבהיר מיידית, "שני דברים ברורים לחלוטין בעקבות המשחק הערב: אני חייב להגיע גם מחרתיים, ולך אסור להיות אפילו ברדיוס של שלושה קילומטר מנוקיה. מי יודע? אולי עלינו על משהו. יכול להיות שאני ורק אני תרופת הנגד לנאחס שלך".

אז ירדתי גם מהמשחק מול מונטנגרו (שהשפעת נוכחותו הברוכה של מ' ניכרה בכל שנייה ושנייה בו, בואכה התוצאה הסופית), אבל הרצון לצאת בכל זאת ערב אחד מהבית לטובת משחק כדורסל לא שכך. התחנה הבאה - איסלנד. כן, איסלנד, דווקא איסלנד, אמרתי לעצמי. משחק שעל פניו לא צפוי להיות כלום ושום דבר פרט לסימון וי בדרך לבלגרד, וערב שבו באיגוד הכדורסל מוכנים לשלם למי שיגיע לעודד. זהו הזמן וזה המקום להתייצב בהמוניי.

קמתי בבוקר בהחלטה שהערב זה יקרה, ולא משנה מה. אמנם, שוב נאלצתי לבלות חלק גדול מהיום בדרכים לצרכי עבודה, אבל שום דבר בלתי צפוי לא התרחש בשעות אלו, והצלחתי להגיע הביתה בשעה סבירה. גם שלל עניינים טכניים וביורוקרטיים שונים, שכללו ביקור במשרד הפנים, הסעת נסיכה א' אל חוג הריקוד שלה וחזרה, ארגון הדירה לקראת שינויים מסוימים שיחולו בה בעתיד הלא רחוק ועוד - הכל בכל מכל כל הסתיים בשעה סבירה ביותר, כך שיכולתי להיערך בשקט ליציאה למשחק.

ברגע הכמעט אחרון, כשכבר עמדתי להחליף בגדים התייצבה נסיכה ב' בפתח החדר. שאלה מה אני עושה. אמרתי לה שאני חושב ברצינות ללכת למשחק כדורסל. הנסיכה הביטה בי בעיניים הכחולות והגדולות שלה. "אבא", היא אמרה, "אם תלך עכשיו ולא תהיה כאן לספר לי את הסיפור לפני השינה, אני אהיה ממש-ממש עצובה". איסלנד, מיותר להגיד, ירדה מהפרק באותה שנייה.

מ.י. התקשר הבוקר. שאל אם בא לי ללכת יחד לראות את סלובקיה. עניתי שאני מסרב לקחת חלק בדברים שנוגדים את אמנת ז'נבה. אולי בקמפיין הבא. בתקווה שנסיכה ב' כבר תעדיף אז לקרוא בעצמה.

shaharhermelin@gmail.com