"כדי להצליח בחיים, אדם זקוק לשני דברים: בּוּרוּת וביטחון עצמי" (מארק טוויין).

אם להאמין לאימרה שלמעלה, הרי שהשבוע פגשתי כמה אנשים עם סיכויים מצוינים לנחול הצלחה מסחררת במהלך חייהם. כלומר, לא בדיוק פגשתי אותם. יותר מדויק יהיה לומר שנתקלתי באמירותיהם הנחרצות, שהתייחסו לידיעות בתקשורת על כניסתו של ג'מאל ווילקס בסוף השבוע האחרון בשערי היכל התהילה של ה-NBA.

"ג'מאל ווילקס? שחקן ספסל חסר כישרון בלייקרס לפני 30 שנה. השד יודע איך הוא נכנס להיכל התהילה", הפציץ אחד. "סתם אפס. בטח מישהו סידר לו בפרוטקציה", חתך שני. "מי זה בכלל?", ספק תהה ספק קבע שלישי, והיו עוד כמה כאלה שמיהרו להמטיר שלל ברכות על ראשו של ההול-אוף-פיימר הטרי.

ראשית, יש לשער, שמתישהו יימצא מי שיחקור האם האנונימיות הטוקבקיסטית היא סיבה מספיק טובה עבור מישהו, כדי להראות קבל עם וסייבר-ספייס כמה אין לו מושג. בינתיים, ובלי להתייחס יותר מדי לאותם מצליחנים-בפוטנציה, זו הזדמנות מצוינת להקדיש כמה מלים לאחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים, ומי שלא בטובתו נושא בתואר הלא רשמי "אחד השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה, שיותר מדי אנשים לא שמעו עליו".

את משחק ה-NBA המלא הראשון בחיי, ראיתי בגיל 12 או 13 בבית קפה ירושלמי. מאחר שעל הערוץ היחיד באותם שנים אי אפשר היה כמובן לסמוך, אותו בית קפה, שלצערי שמו פרח מזכרוני, היה אחד המקומות הבודדים בארץ בו ניתן היה אז לצפות במה שכולם כינו אז 'כדורסל מעולם אחר'. פעם או פעמיים בשבוע היו הבעלים מקבלים קלטת מארה"ב, וכבר באותו ערב מקרינים את המשחק במלואו, לשמחת אוהדי הענף.

זה היה משחק בין הלייקרס לסלטיקס. במאמץ לא קטן הצלחנו למצוא כסא וחצי פנויים באחת הפינות, והשידור יצא לדרך. מהרגע הראשון כולם מסביבי דיברו על קארים עבדול ג'באר, אדריאן דנטלי ונורם ניקסון מהלייקרס, ועל ג'ון האבליצ'ק, דייב קוואנס, ג'ו-ג'ו ווייט ודייב בינג מהסלטיקס. אני נתפסתי דווקא על ווילקס.

במבט לאחור, אני חושב שזו היתה הזריקה שלו מבחוץ, שהיתה אחת המוזרות שראיתי. בעיקר בגלל האופן בו הביא את הכדור 'על העוקם' - מצד ימין של הגוף והראש אל המרכז, ורק אז שיחרר. בישראל כבר שיחק באותו זמן לו סילבר, בעל זריקה לא קונבנציונלית בזכות עצמו, ואני זוכר שהדבר הראשון שסיפרתי לאבא שלי כשחזרתי הביתה היה: "מצאתי מישהו שזורק מוזר לפחות כמו סילבר".

אבל חוץ מהזריקה, זו היתה התנועה הבלתי פוסקת שלו על המגרש. מין תנועה חלקה ויפה שכזו, שאיפשרה לו בהתקפה מסודרת להשתחרר מהשומרים לקליעה מבחוץ או לחדירה, וגם לתפוס עמדה לפוסט-אפ על שומר נמוך ולקלוע משם בלי להחטיא כמעט. אחוזים טובים במיוחד היו לו מהפינות. עד כדי כך טובים, שצ'יק הרן, השדר המיתולוגי של הלייקרס, כינה את זה "ליי-אפ מ-20 רגל". במקביל, היה מגיע במהירות אדירה לסיים מתפרצות והתקפות מעבר, תוך שהוא מפגין התמצאות נהדרת באזור הסל, ורגש בלתי רגיל לכדור באופן כללי (דוגמאות מייצגות לכל אלה תוכלו לראות כאן). לימים למדתי, שאחד הכינויים הראשונים שהוצמדו לו היה "Smooth as silk", או בקיצור silk, משי. אין דרך טובה מזו לתאר אותו. חד וחלק, תרתי משמע.

ששים שניות על ג'מאל ווילקס: פורוורד (1.98 מ'), נולד לפני כמעט 60 שנה בשם ג'קסון קית' ווילקס בקליפורניה, ועשה את כל הקריירה שלו - תיכון, קולג', NBA - באותה מדינה ממש. אחרי שהשיג מספרים מצוינים בנבחרת תיכון סנטה ברברה, בחר במכללת UCLA, שם כיכב בין השאר לצדם של ביל וולטון האגדי והנרי (אבא של מייק) ביבי. היה שותף לקבוצה הגדולה של הברוינס, שבין השנים 72'-74' ניצחה ב-88 משחקים ברציפות, כולל שני תארי אליפות בדרך.

ב-74' נבחר במקום ה-11 בדראפט על ידי גולדן סטייט וורויורס, וכבר בעונתו הראשונה היה שותף לזכייה באליפות ה-NBA, תוך שהוא מנגן כינור שני (14 נק' ושמונה ריב' בממוצע) לריק בארי הגדול, ונבחר לרוקי השנה. ב-77' עבר ללייקרס, בשורותיה זכה בשלוש אליפויות נוספות (80', 82', 85'). ברוב המשחקים, אגב, פתח בחמישייה.

בתולדות ה-NBA רשומה לעד ההופעה המונומנטלית של מג'יק ג'ונסון, במשחק השישי מול הסיקסרס בסדרת הגמר של 1980. מג'יק עלה כסנטר במקומו של קארים הפצוע, קלע 42 נקודות, הוריד 15 ריבאונדים ומסר שבעה אסיסטים. בלי לגרוע אפילו פסיק מהתצוגה המדהימה של מג'יק, הוא היה הראשון להצהיר שהסיכויים של הלייקרס לנצח באותו ערב היו קטנים משמעותית, לולא היה לצדו ווילקס. "סִילְק" סיים את המשחק עם 37 נקודות משלו, כולל כמה וכמה סלים מכריעים במיוחד בדקות הסיום (כאן תוכלו לצפות ברגעי השיא שלו מאותו משחק).

אחרי שמונה עונות בלייקרס, שיחק עוד שנה אחת בקליפרס ופרש סופית. השורה התחתונה שלו מצביעה על ארבע טבעות אליפות, ממוצע רב-שנתי של 17.7 נקודות, 6.2 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים, שלוש הופעות במשחק האול-סטאר, רוקי השנה ועוד אי אלה תארים אישיים. מה נאמר ומה נגיד - לא רע בשביל "שחקן ספסל חסר כישרון בלייקרס".

להיכל התהילה נכנסו בשבת האחרונה גם ענקים ושגיבים כרג'י מילר, דון נלסון, מל דניאלס, צ'ט ווקר ואחרים. ברכות נמרצות לכל אחד ואחת מהם. אין ספק שכולם הרוויחו ביושר את מקומם שם. אבל באופן אישי אני שמח במיוחד בשמחתו של ג'מאל ווילקס. בסוף חודש דצמבר, במחצית משחק ביתי מול פורטלנד, יערכו הלייקרס טקס נוסף לכבודו, במהלכו תיתלה לעד הגופיה שלו, מספר 52, מתחת לתקרת הסטייפלס סנטר. לא ברור לי מה ואיך יכלול האירוע לכבודו של "משי", אבל אני מאמין ומשוכנע שהוא יעבור חלק.

shaharhermelin@gmail.com