האייטמונים האחרונים על חוסר ההמשכיות של שחקנים בקבוצות, שלחו אותי במהלך יום הכיפורים (בין מרדף אחד למשנהו אחרי נסיכה ב' ואופניה) להרהר קמעה בימים בהם הכל, או לפחות הרוב, היה כאן אחרת. גם באופן כללי, ובפרט בנושא הכדורסל. ימים בהם אותן קבוצות - בארץ ובחו"ל - הופיעו עם כמעט אותו סגל במשך שנים לא קצרות, ולא היתה שום בעיה לזהות מי נגד מי. תרתי משמע.

עקרונית, אני לא חושב ששינוי הוא דבר רע, אבל במקרה הספציפי הזה, היתה משמעות אמיתית למושג 'שחקן המזוהה עם מועדון', וזה היה חיובי בואכה נאה ביותר. לא היה צריך שום כיתוב מתחת לצילום של וויין ברבנדר או וולטר שצ'רביאק. כולם ידעו מי הם וגם שמדובר בריאל מדריד. דינו מנגין היה מסמליה הגדולים של וארזה במשך יותר מעשר שנים, וסמל לא פחות גדול במשך עשור נוסף במדי מילאנו, פיירלואיג'י מרזוראטי האליל היה הלב של קאנטו, סן אפיפאניו של ברצלונה, בלוב, ירמין, מישקין, אדשקו וטקצ'נקו היו צסק"א, והרשימה נמשכה ונמשכה לאין ספור ולאין קץ.

גם בישראל, כמובן, לא חסרו סמלים. כתרגיל מחשבתי לשמו, ישבתי עם עצמי וניסיתי לדלות כמה שיותר שמות של שחקנים, שהעבירו לפחות עשר שנים בליגה הבכירה, כולן באותה קבוצה. מדובר בקריטריון קשה עד נוקשה, שמן הסתם עושה עוול כלשהו לשחקנים רבים וטובים, כולם סמלים מובהקים שבמובהקים.

למשל, עם כל ההערכה לתרומתו במדי מכבי ראשל"צ, הפועל ירושלים והפועל ת"א - מיקי ברקוביץ' תמיד יהיה מכבי ת"א ומכבי ת"א, בצירוף מקרים מפתיע, תהיה הוא. ברם אולם, ברגע שברזומה נרשמת יותר מקבוצה אחת, יוצא האיש מהמשחק וזהו. כנ"ל בעז ינאי (ששיחק גם בהפועל ת"א והפועל עפולה/יזרעאל) ואיתמר מרזל (הפועל יגור, הפועל ת"א, הפועל חיפה, עפולה/יזרעאל) אנשי גבת/יגור האגדית, בארי לייבוביץ' (הפועל חיפה) מהפועל ת"א, עופר אשד (הפועל ת"א, בית"ר ת"א) שעבור כולם הוא קודם כל ולפני הכל הפועל חולון, ורבים אחרים.

מי כן עונה על הקריטריון של עשר שנים מינימום ובקבוצה אחת בלבד? בואו נראה. לא לפי סדר כרונולוגי, מספר תארים או מה שזה לא יהיה. סתם לפי מה שבא בראש.

סטיב קפלן, את זה קל מאוד לזכור, עשה את כל הקריירה שלו בהפועל רמת גן. 12 או 13 שנה לפחות הוא נתן שם, חלק גדול מהן כמלך הסלים של הליגה.

חיים (איקסי) בוכבינדר, עוד צלף גדול שבגדולים, שיחק בליגה העליונה אך ורק במדי מכבי חיפה. רגע, אבל היה עוד מישהו ממכבי חיפה ששיחק שם ורק שם המון שנים. איך קראו לו, לעזאזל? שנייה אחת, זה ממש על קצה המקלדת. קיסילוב! נזכרתי. יצחק קיסילוב.

לו סילבר, כמובן, שיחק במכבי עשור שלהם, עד שנטש לאזרחות משופעת בעניבות פרפר בלתי מוסברות.

היו גם אנשי הפועל משמר העמק: אדם (פוטו) גורן, יואש אזוב, עמוס לין ועוד כמה. לא יצא לי לראות אותם משחקים בלייב, אבל מאחר שהם היו שכנים, ומאחר שאבא שלי זכה גם זכה, הנה הם כאן. כל אחד ואחד מהם עם משהו בין 12 ל-15 עונות רצופות בקבוצה. על אחרים שעליהם רק שמעתי ולמדתי בדיעבד נמנים גם רלף קליין (מכבי ת"א), חיים חזן (הפועל ת"א) וישראל ברלינסקי מהפועל ירושלים.

אם כבר קיבוצניקים, לא נשכח את בארי שיפמן ז"ל מגבת/יגור, וגם לא את גדעון וזאב רייס מגבעת ברנר/נען, שעונים בקלות על הקריטריון. כילד קטן (אבל כבר אוהד שרוף), הספקתי גם לראות את רמי גוט מהפועל ת"א, רמי צייג-ברק מהפועל חולון, את יואב אגם ודני ענבר מהפועל קרית חיים, שפעם, תאמינו או לא, היתה קבוצה-קבוצה, ולעניות דעתי הלא קובעת גם את יצחק מזרחי מהפועל חיפה.

משה זילברמן ממכבי רמת גן נכנס לכאן ובכבוד, וכך גם דריק שארפ, שאת כל 15 שנותיו בליגה הבכירה עשה עם מכבי ת"א (אם כי יש להניח שגם בבית"ר מגדל העמק ומכבי חדרה לא ישכחו אותו).

סיכום מהיר: משהו כמו עשרים שחקני קריטריון נטו, ועוד עשרות שבילו את הרוב המוחלט של הקריירה באותה קבוצה. בדיוק כמו היום, רק הפוך. סתם נוסטלגיה שלא תורמת לדור הנוכחי ולא משפיעה עליו אפילו כהוא זה? יש מצב. אבל בכל מקרה נחמד להיזכר שגם בתחום הזה - היה אפשר אחרת.

shaharhermelin@gmail.com