אם לא הייתי נפגש לפני כמה ימים עם שני ידידים אוהדי כדורסל מושבעים, ספק עד כמה הייתי שם לב שעונת 2012/13 של ליגת קזינו מתחילה הערב (ראשון). לא עובדה שמישהו כמוני - שמאז ומעולם עמד הכדורסל בראש מעייניו הספורטיביים - צריך להתגאות בה, אבל זה מה יש.
הייתי יכול להתלות בתירוצים קלושים, דוגמת "בין העומס המטורף בעבודה, המטלות בבית והרצון להגיע לפעמים גם לצפייה ב'משהו שלא כולל כדורים קופצים' (כהגדרת המלכה-האם) - למי יש זמן בכלל?", אבל זה ממש לא זה. האמת היא, שבשנים האחרונות הולך הכדורסל ונדחק הצידה על סקאלת העניין שלי, ועם כל שנה שחולפת אני מרגיש שזה פחות ופחות באשמתי.
בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, הסיבה המרכזית היא לאו דווקא תואר האליפות, שמובטח ב-98 אחוז ומעלה למכבי ת"א. היו עונות, וזה לא היה לפני המון שנים, שעוררו ציפייה, עניין, סקרנות והתרגשות למרות שגם אז היה ברור מראש מי תזכה. עונות שלקראתן הפיקו העיתונים הגדולים מוספים של עשרות עמודים, אותם קראתי בשמחה מכריכה לכריכה, ולפעמים גם טרחתי לסמן לעצמי מראש משחקים מרכזיים בכל מחזור. היום? גורנישט.
אני מניח שהסיבות ידועות לכולם, וחלקן אף נדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים. התחלופה הגבוהה וחוסר ההמשכיות ברוב הקבוצות, רכבת אינסופית של זרים שרק אחוז קטן מהם מותיר חותם כלשהו לפני שהוא נמוג למחוזות אחרים, מחסור רציני ב"סמלים" והירידה הנמשכת במספר הישראלים המהווים פקטור משמעותי בקבוצותיהם וכן הלאה וכן הלאה.
הוכחה לא רעה סיפק אותו מפגש שהיה לי השבוע עם שני החברים - האחד, אוהד חולון משחר נעוריו. השני, איש הפועל ת"א בכל רמ"ח אבריו. שניהם בעלי כרטיס מנוי, מגיעים לרוב משחקי החוץ ופה ושם, לטענתם, אפילו לאימון. כלומר, אמורים לשלוט בחומר ברמה סבירה ומעלה, נכון?. אין ספק. אחרי הסמול-טוק ההכרחי, ביקשתי מהם דבר אחד פשוט: פירוט מלא של סגל קבוצתם האהובה עד מאוד.
החולוני שלף בשניות את שון דניאל, שלומי הרוש, זאק רוזן, אופיר פרחי, אלכס צ'רנוביץ' וטיילר סמית', ואז נתקע. כל מאמציו להיזכר בשמות השחקנים האחרים, לרבות הזרים עלו בתוהו ("אבל הם תותחים אחד-אחד. חכה ותראה"). אוהד הפועל עשה אמנם עבודה טובה יותר, כשפגע בול עם דמונטז סטיט, מתן נאור, קרטיס קלי, גל איתן, יונתן שולדבראנד, בר טימור, גדעון ריאטי ויוני ניר, אבל כאן נעצר. אם נזכור שרוב השחקנים הללו שיחקו בהפועל גם בשנה שעברה, קשה עוד יותר להתרשם מהשורה התחתונה. רוצה לומר, אם בארזי שוכני היציעים נופלות שלהבות - כי אין לי שום ספק שחלק הארי של האוהדים נמצא במצב דומה - מה יגידו אזובי הכורסה כמוני?
אז המצב לא משהו, אבל ברוח האופטימיות המרחפת דרך קבע מעל המדור - עדיין יש למה לצפות, ואפילו לא מעט. מסקרן אותי לדעת, למשל, איך תיראה הפועל אילת, והאם קטש יצליח סוף סוף במקום אחר פרט לג"ג. ההתברגות של אוהדי הפועל ת"א במקום גבוה בטבלת הקהלים מובטחת, אבל מה עם הקבוצה עצמה? ארז אדלשטיין (וולקאם בק!) דיבר על "קבוצה נושכת ושורטת". אני בעד, אבל האם זה יקרה?
ישנה גם הפועל ירושלים, כמובן. נו מה? תצליח להתחבר ולהוות איום של ממש, או שוב תקרוס ותתפרק לגורמים, כפי שקרה לה לא פעם בשנים האחרונות? האם עופר ברקוביץ' יצליח להוביל את אשדוד לעוד עונה יוצאת מהכלל? מה תעשה חולון? איך יילך למכבי חיפה ברוממה המחודש, שבימים עברו היה אחד האולמות הרועשים והביתיים בארץ? מה עם בני הרצליה, שאיכשהו תמיד נשארת עם הראש מעל המים? איפה ג"ג בכל הסיפור?
איזה ישראלים יהוו שחקני מפתח בקבוצותיהם? איזה זרים ישתלטו על טבלאות הסטטיסטיקה? כמה פעמים נשמע מאמן או שחקן אומר בסיום משחק משהו ברוח "אני בחיים לא מדבר על שופטים, אבל היום הם הרגו אותנו והכריעו את המשחק"? איזה ציוות ימלא את הציפיות ויהפוך ליריבות הספורטיבית האולטימטיבית: מכבי ת"א - ירושלים? ירושלים - חולון? הפועל ת"א - ירושלים? בני הרצליה - אשקלון? האם זכור עוד מקרה שערב פתיחת הליגה רשום בסגל אחת הקבוצות שחקן בן 44 פלוס, על פי הפרסומים הרשמיים של מנהלת הליגה (דיימון פטרסון מאשקלון)?
הרבה שאלות, חלקן אפילו מעניינות, אבל המבחן האמיתי יהיה בסופו של דבר בשלט. האם כל אלו, חלקן או אחרות, יגרמו לי להתחבר לשידורים מליגת קזינו. התשובות, החל מהערב. נשוב ונדווח.
shaharhermelin@gmail.com