כבר שבוע שאני מנסה להוציא את זה החוצה ולכתוב, ולא מסתדר. החלטתי להתעקש ולהצטמצם סביב ענייני הכדורסל.
מרגיש צורך, נו.
ישראל, דוד של רעיית הנשיא, נפטר בשבוע שעבר. הכרתי אותו קרוב לעשרים שנה. היו לנו שיחות ספורט לא מעטות. הוא חסר לי.
הסתדרנו טוב, אני חושב. האיש אהב מאוד כדורסל, אתלטיקה, משחקים אולימפיים ואפילו ביפ מזורגג. היה צרכן שידורי ספורט רציני ביותר. כדורסל תיכונים, כדורסל נשים והשילוב הבלתי אפשרי של כדורסל תיכונים לבנות. סתם, סתם. שלא תקפוץ עלי איזו אורנה אוסטפלד פתאום.
בעונה שעברה יזמתי - שזה כבר ביג דיל, כן? – גיחה משותפת איתו כדי לראות מקרוב את הפועל פתח תקווה נשים. קבוצה שמאומנת בידי גיל 'והתרגיל' סלע ומנוהלת בידי האב הנשיאותי וחברים טובים.
ישראל שמח. בחדווה וברינה הוא התייצב, עזב את מתחם שנקין, עלה על אוטובוס (כי להזיז את הרכב ולהיתקע אחר כך באחת עשרה בלילה בלי חנייה לא בא בחשבון) והגיע עד לעיר האורות של המזרח התיכון. בפעם אחרת נסעתי אליו ואספתי אותו. הוא המתין כמו חייל ממושמע. יותר נכון, כמו נער נלהב לקראת בילוי.
ראינו שני משחקים, ראינו.
הוא ישב ונהנה וקלט והתעניין. אחר כך נסענו לצריף הירוק, שהפך עם השנים לבן. הצריף של התימני. ככה הוא מוכר וידוע בפתח תקווה. שנים עמדו שם התימני ואשתו ומכרו פלאפל חם וטרי, אחד הטובים בעיר. פשוט וטעים להפליא. הבן שלהם, בעצמו כבר לא ילד, ממשיך את דרכם. אותו צריף, צבוע לבן. כל השאר זהה.
ישראל התענג על הפלאפל. "פלאפל של פעם", הוא אמר, "כבר כמעט שאין כאלה".
סיכמנו אז שנחזור גם העונה, בעיקר בזכות הפלאפל, אולי קצת פחות בזכות הכדורסל. אלא שהעונה עוד לא נפתחה, כי בליגת הנשים, כידוע, יותר נחים מאשר משחקים. וישראל כבר מת. אני מתכנן להגיע לשם העונה מתישהו, לראות משחק ולקנח בביקור אצל התימני. ארביץ שתי מנות. אחת בשביל ישראל.
היה לי עוד רעיון שמאוד רציתי לבצע. קיוויתי שנוכל להפתיע אותו באחד מימי ההולדת ולממן לו כרטיס טיסה ושהייה בתחרות אתלטיקה גדולה באירופה. התכוונתי להתלוות אליו. איזו אליפות עולם או מה, יו נואו. כל מיני קופצות לגבוה, קופצים לרוחק, מיידות פטישים ומדלגי משוכות.
אבל הכסף הלך על השיפוץ וממשיך ללכת על המחייה ולא נשאר, והיתה איזו אליפות במוסקבה שזה שוד לאור יום מבחינת עלויות. חיכיתי להזדמנות הנכונה במחיר המתאים. קיוויתי להפתיע אותו. שיראה מקרוב את כל מה שראה במשך שנים בטלוויזיה והתלהב כל כך. רק פעם אחת.
פספסתי. וגם הוא.
הוא קיטר נגד שדרים ופרשנים מסוימים, ביקר מאמנים ושחקנים אחרים, שיבח את זה, החמיא להוא, היה דעתן. לקח את הדברים לכיוון של שחור או לבן בדרך כלל. ניסיתי, בעדינות הנשיאותית האופיינית, להגיע אל לבו מפעם לפעם באמירת ביניים מנומקת.
לא יודע עד כמה הוא הסכים עם זה, אבל הוא הקשיב. זה הספיק לי.
יש פחות אוהד כדורסל אחד בעולם עכשיו. ואחד פחות שיעיר לי על שידורי התיכונים. יש גם קורא אחד פחות לכדורסלע.
פייייייי, זה מדכדך.
