השורות האלו נכתבות במהלך השבעה על אבא שלי, גדעון. לפני מספר ימים, בלי שום אזהרה או סימנים מוקדמים, הוא חש ברע, עקב מה שהתברר מאוחר יותר כהתקף לב קשה. אמבולנס וניידת טיפול נמרץ הגיעו אליו במהירות, הוא הועבר למרכז הרפואי העמק בעפולה שם עשו הרופאים כל מה שניתן, אבל כלום לא עזר. פחות משעה וחצי מהטלפון הראשון למד"א נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. ככה פתאום, במכה, נשארנו בלעדיו. בוקס בלי וואן.

יש לו חלק גדול מאוד במה שקראתם במדור הזה לאורך השנים. ממנו קיבלתי את האהבה לספורט בכלל ולכדורסל בפרט, כמו גם לשחייה, אתלטיקה ומקצועות נוספים. בשיחתנו הטלפונית האחרונה, יום לפני שנפטר, עוד דיסקס איתי את פתיחת העונה המקרטעת של הלייקרס, את הניקס שדווקא התחילו טוב וגם את טורניר המאסטרס בטניס המתרגש על ראשינו.

בזכותו גם הפכתי לאוהד שרוף של גבת/יגור. הוא זה שלקח אותי לראשונה באחד מלילות שבת (היום בו נערכו באותה תקופה משחקי הליגה הבכירה) למגרש הפתוח בגבת, שם נשאבתי בבת אחת אל תוך מה שיהפוך במהרה לאגדה מקומית, ואולי לא רק מקומית. באמצע שנות ה-70', היה אבא שלי זה שהנהיג ברמת דוד - קיבוץ חילוני לחלוטין - קבלת שבת. כל הקיבוץ נדרש להתייצב בשישי בערב בחדר האוכל, לקחת חלק בהדלקת הנרות, הקראה מתוך פרשת השבוע ומספר הודעות שהוא עצמו היה מוסר. היחיד שקיבל פטור בחלק מהפעמים הייתי אני. קבלת שבת מה קבלת שבת - מישהו היה צריך להגיע מוקדם למגרש בגבת, ולשמור לו מקום בפינה הקבועה של הטריבונה. עניין של סדרי עדיפויות.

הוא עצמו שיחק, עד אמצע שנות השלושים לחייו, בהפועל רמת דוד המיתולוגית. "היה חצי פינה קלאסי", אמר לי השבוע אחד מוותיקי הקיבוץ. לצערי, ראיתי אותו בפעולה רק פעם אחת, ולא בנסיבות מי יודע כמה נעימות. זה היה בכלל אחרי שכבר פרש. כמו שקורה לפעמים בקיבוצים, שעה לפני תחילת המשחק בליגה ב', התברר לחבר'ה שאין מספיק שחקנים. אחד במילואים, שניים לא ברור איפה הם וכן הלאה. בלית ברירה, הוזעק אבא שלי לקאמבק בלתי מתוכנן. במהלך המשחק, תוך כדי קפיצה לריבאונד, חטף מרפק לא מכוון בפנים דווקא מאחד מחבריו לקבוצה ודימם כהוגן. לא משהו שילד בן חמש רוצה לראות. הוא התגבר תוך כמה דקות. לי זה לקח קצת יותר.

אני מרשה לעצמי להניח שרובכם לא שמעתם מעולם את שמו, אבל בתנועה הקיבוצית, אם להשתמש בטרמינולוגיה המקובלת כאן, הוא בהחלט היה אושיה. הבנתי זאת לראשונה כשהייתי בן שש או שבע. הוא לקח אותי אז בפעם הראשונה לבניין תנועת הקיבוצים בתל אביב. בזמן שהוא קיים כמה מעשרות אלפי הפגישות שצבר בימי חייו, ניצלתי את הזמן ליהנות ממשהו שבשום אופן לא ניתן היה למצוא אז בקיבוץ - המעלית. אחרי הפעם ה-150 של עלייה לצורך ירידה, או להפך. התעצבן עליי אחד העובדים, ורצה, ובצדק, לזרוק אותי החוצה. מישהו, אין לי מושג מי, עצר אותו. "עזוב את הילד", הוא אמר, "זה הבן של גדעון הרמלין". לאור העובדה שבשעתיים הבאות איש לא מנע ממני לעלות ולרדת במעלית 150 פעמים נוספות, אני מניח שאותה אמירה עשתה את הרושם הדרוש. באופן אישי, אבא שלי לא אהב מצבים שכאלה, אבל את ההערכה העצומה אליו הוא ממש לא יכול היה למנוע.

היה לו זיכרון מדהים. באמת שמדהים. זכר אירועים ותאריכים בדיוק ובפירוט, שהיה גורם גם למחשבים משוכללים לגרד במבוכה את ההארד-דיסק. אני מחשיב את עצמי לבעל זיכרון מעל לממוצע. לעומתו, אני על גבול האמנזיה התמידית. רק לא מזמן דיברתי איתו על אותו מרפק שחטף במגרש מול עיניי. הוא זכר מאיזו נסיעת עבודה בדיוק חזר כשהזעיקו אותו, ומי היה זה שחבש אותו אחרי שנפצע. אני עדיין משתדל להיזכר מה אכלתי לארוחת הערב אתמול.

הייתי יכול להמשיך ולשפוך עוד אלפי גרמים של טקסט על היותו אבא מסור, סבא נהדר ל-12 נכדים (הצעירה שבהם עוד לא בת שבועיים), איש שהחזיק במי יודע כמה פונקציות ותפקידים מרכזיים בקיבוץ ומחוצה לו, אבל זה בערך מה שאני מסוגל להוציא מעצמי עכשיו. בשורה התחתונה, אבא שלי, האחד, איננו, ואנחנו צריכים להתחיל להתמודד עם העובדה הזו. עם הבוקס. יהי זכרו ברוך.

shaharhermelin@gmail.com