באמצע השבוע שעבר נסעתי צפונה. בעיקר לעמק יזרעאל אבל לא רק. הסיבה העיקרית היתה הצורך לסגור את ענייני המצבה של אבא שלי לקראת יום השלושים, אבל על הדרך (תרתי משמע) הלבשתי גם קצת ענייני עבודה.

הימים ימי הקסאמים, הגראדים והפאג'רים למיניהם, וכחלק מפעילותו הברוכה של JNF-USA, הארגון עבורו אני עובד, ובשיתוף המועצה לשימור אתרים (אגב, ארגון עבורו עבדתי פעם, אבל באמת שאין לזה קשר), נפתחו עשרות אתרי מורשת חינם אין כסף עבור תושבי הדרום. הפקנו כרזות מיוחדות לצורך העניין, ומאחר שממילא נסעתי לאזור, התנדבתי לפזר כמה מהן בין האתרים המקומיים.

תוך כדי נסיעה, שמתי לב פתאום שמדובר לא רק במקומות יפים, חשובים ומעניינים להפליא (כל הפירוט ממש כאן), אלא גם שרובם המכריע מהווה סוג של תחנות בחיי ה"כדורסלניים". כך, במשך יום שלם, הרגשתי קצת כמו דאג וטוני ב"מנהרת הזמן" המיתולוגית, מאבני היסוד של תכניות הטלוויזיה שצרך הדור שלי, אי שם בשלהי המאה ה-12.

תחנה ראשונה: מערת הפלמ"ח במשמר העמק. פששששש, משמר העמק. איזה בּוּם על ההתחלה. ראשית, ממש כאן נערך המשחק הרשמי הראשון בו לקחתי חלק אי פעם - משחק קט-סל סוער מול "שומרייה", המוסד החינוכי הנודע (לפחות במחוזותינו). שנית, לכאן הגעתי עשרות אם לא מאות פעמים כשחקן, ומאוחר יותר כמאמן וכשופט. שלישית, ומן הסתם חשוב מכל: כור מחצבתו של "המבצר", אולמה של גבת/יגור האגדית. יותר מזה?

תחנה שנייה: כפר יהושע (תחנת רכבת העמק). טוב, כדורסל לא ממש שיחקתי כאן, אבל בכפר יהושע מחכה לי מישהו שיעביר את אחת הכרזות אל הסליק הגדול שבקיבוץ יגור, ועל יגור אין ממש צורך להרחיב יתר על המידה. לעניות דעתי הלא קובעת, במקום הקבוע שלי על אחת הגדרות מסביב למגרש עדיין יש שקע בצורת הגוף שלי בשלהי שנות ה-70' - ימי טרום "המבצר", בהם נחלקו משחקי הבית של גבת/יגור בין המגרשים הפתוחים של שני הקיבוצים.

תחנה שלישית: יפעת (המרכז לראשית ההתיישבות בעמק). לא רק שבמרחק של עשרות מטרים בודדים מכאן שכן אולם הכדורסל של בית הספר "העמק המערבי", בו ביליתי 136 אחוז מזמני ההפסקות, ממש בצמוד לו ממוקם מגרש הכדורסל, עליו עשיתי את כל הקריירה המפוארת שלי (משהו כמו 15 דקות, 4.5 נקודות ו-3 ריבאונדים) בליגה נערים מחוז חיפה. ייזכר לעד המשחק במגרש הזה ממש, בו החליט המאמן שזה יהיה רעיון טוב להציב אותי על ארי רוזנברג. זה אכן היה מצחיק כמו שזה נשמע.

תחנה שלישית: מרחביה (החצר הגדולה): לא גדולות ונצורות, אבל עימותים בגילאי הנוער ובליגות הבוגרים הנמוכות עם הקבוצה המקומית היו גם היו. יעיד על כך יקיר כדורסלע צור לביא, שלקח חלק בכמה וכמה מהם.

תחנה רביעית: עין חרוד (בית חיים שטורמן). אני יכול לשחזר כמעט דקה אחרי דקה את המשחק בליגה ב' במגרש המקומי, בו קלעתי שלושים ותשע נקודות, כולל - שימו לב, שימו לב - 21 מ-21 מהעונשין. במגרש פתוח, כן? 21 מ-21! איפה נייט האפמן עם ה-19 מ-19 שלו באולם הסגור והנעול בבולוניה בשנת 2000, ואיפה אני. חוץ מזה, במרחק מטרים ספורים מכאן נמצא אולם הכדורסל של תל יוסף, בו הצטרפתי רשמית לאיגוד שופטי הכדורסל. עוד רגע קודר בתולדות הספורט הישראלי.

תחנה חמישית: חצר כנרת. לעמק הירדן אמנם היינו מגיעים פחות מאשר, נאמר, לאזור חיפה, אבל ידענו גם ידענו משחקים לוהטים (נסו לשחק שם במגרש פתוח בספטמבר או אוקטובר) מול הקבוצות המקומיות בכל הגילאים - תחילה במגרשים בכנרת, דגניה א', אפיקים ומסדה, ובהמשך באולם בצמח, שעבור ילדי אספלט ובלטות כמונו נראה מינימום כמו מדיסון סקוור גארדן.

תחנה שישית: יבנאל. תוך כדי נסיעה מכנרת לכפר תבור, אני מאט לרגע ליד מה שהיה פעם המגרש הפתוח של יבנאל. לא אתר מורשת רשמי, אבל מבחינתי אתר היסטורי לכל דבר. את השיא האישי שלי, 64 נקודות, קבעתי בשנת 1983 ממש כאן, מול הפועל המקומית, וכן - נתון זה לבדו צריך לומר לכם הרבה על רמתה של הקבוצה היריבה באותו משחק.

תחנה שביעית ואחרונה: כפר תבור (מוזיאון המושבה וחצרות האיכרים): כמה פעמים כשחקן, קצת יותר פעמים כצופה במשחקי טורניר אלון (בימים בהם הוא היה בין הנחשבים שבמפעלי הטרום-עונה) והרבה יותר פעמים כשופט. כולל אחד הערבים המשעשעים בתולדותיי בענף. במשחק ליגה א' סתמי לחלוטין, נטול כל מתח, עניין והשפעה על צמרת הליגה או על תחתיתה, שרק הפרטנר שלי - ששמו יישאר שמור במערכת - ללא פחות ולא יותר שבע עבירות טכניות. כששאלתי אותו בסיום מה בדיוק עבר עליו, היתה התשובה: "לא יודע. באתי קצת עצבני היום". על כך היו אומרים חבריי האמריקאים: You think?

כל זה במשהו כמו שמונה שעות. בהחלט נחמד להיזכר, ובו זמנית - מדהים איך הזמן טס. עובדה: תיכף מגיעה אזכרת יום השלושים לאבא שלי. הכי חשוב שהמצבה שלו יצאה כמו שצריך.

shaharhermelin@gmail.com