כמה הערות לגבי ההייפ השלילי שנוצר סביב הדרבי התל אביבי:

ראשית - קריאות השואה ושאר איחולי המוות, השגורים בפיהם של חלק מאוהדי הפועל (וכבר "אומצו" על ידי חלק מאוהדי קבוצות נוספות), מבחילים בעיניי, ולא רק בעיניי. נער הייתי וגם זקנתי, כך שיצא לי לשמוע אלפי קללות וקריאות במשהו כמו עשרים שפות, וה"צמחונות" בנושא הזה היא ממני והלאה. ועדיין - צריך להיות באיזשהו מקום גבול, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת.

שנית - ההתייחסות של כמה מראשי הפועל לעניין ביום שישי האחרון, לפחות כפי שבאה בדיווחים השונים בתקשורת ("לא אנחנו כתבנו את הכתובת שעל הקיר", "העליהום עלינו חסר תקדים" וכו'), נעה על הגבול שבין היתממות לספין. בכל מקרה, מדובר בסוג של עלבון לאינטליגנציה.

שלישית - לאוהדי מכבי, מצדם, אין מה להתבייש (כלומר, יש להם בהחלט במה להתבייש) במה שחלק מהם הוציא ומוציא מפיו לאורך השנים, גם אם לא מדובר בשירי שואה, וגם אם מדובר בענפי ספורט שאינם דווקא כדורסל. יעידו על כך שמעון אמסלם ורבים אחרים, למשל מי שמוגדר דרך קבע אצל חלק מהצהובים כ"מחבל".

רביעית - לכן, כשראשי מכבי תוקפים את אנשי הפועל ואוהדיהם, ומבקשים, שלא לומר דורשים, התנהגות ראויה וספורטיבית ביציעים, כמו גם טיפול של כל הנוגעים בדבר באלימות המילולית והפיזית - לא יקרה כלום אם יפנו חלק מהביקורת ומהבקשות גם כלפי כוחותיהם.

חמישית - הטרמפ שתופסים על הנושא פוליטיקאים ועסקנים אחרים, אפילו לא מצחיק. כך גם ההצעות, ההמלצות והבקשות שהם מעלים (מאוד הייתי רוצה לראות את השרה לבנת, למשל, עוזבת במחאה את אולם המליאה בפעם הבאה שמישהו מעליב אותה מעל הדוכן).

ואחרי שאמרנו את כל אלה, מן הראוי להפנות את הזרקור לאחת האמירות שרצה חזק בתקשורת בשבועיים האחרונים בהקשר לדרבי: "אין מקום לשנאה בספורט". מדובר באחת האמירות היותר טפשיות ששמעתי. לא רק שיש מקום לשנאה בספורט, אלא שספורט ללא שנאה הוא כמו ניסיון למנוע מפוליטיקאי לדבר ברגע שמוצב מולו מיקרופון - חסר טעם.

לפני שמישהו מכם לוקח את האמירה הזו למקומות הלא נכונים, שיהיה ברור שמדובר בשנאה ספורטיבית, כן? לא שום דבר שכולל בתוכו את כל מה שהוזכר קודם. שנאה שגורמת לאוהד הממוצע לעלוז ולשמוח בכישלונו של היריב לא פחות, ובדרך כלל יותר, מאשר בניצחון קבוצתו האהודה. איך הלך הכיתוב על חולצה של מישהו מפיניקס שפגשתי פעם: "אני אוהד רק שתי קבוצות בעולם - אריזונה סטייט, וכל מי שמשחק נגד אריזונה".

בחודש מאי 1996, ביליתי שבועיים באוניברסיטת מישיגן סטייט במסגרת השתלמות מסוימת, יחד עם קבוצה של כ-25 ישראלים. בערב הפתיחה ערכו לכבודנו קבלת פנים מיוחדת ומרשימה בביתו של נשיא האוניברסיטה. אחרי שהנשיא ועוד מספר נציגים של מארחינו בירכו אותנו בלבביות, הגיע תורו של ד', אחד מחברי הקבוצה, להודות להם בשם כולנו. ספק מתוך בלבול, ספק מתוך בּוּרוּת לשמה, פתח ד' את דבריו במלים: "אני רוצה להודות לכולכם, אנשי University of Michigan, על קבלת הפנים". את העובדה שאני מקליד עכשיו את המלים האלו, ולא נמצא בקבר אחים אי שם בערבות מישיגן, אני מייחס למזל בלבד. כמו שאמרה סבתי זהבה ז"ל: "יש דברים שאפילו בצחוק לא אומרים". לייחס למישהו ממישיגן סטייט שייכות למישיגן? מבחינתו עדיף שתודיע לאף.בי.איי שהוא איש אל קעידה המתכנן פיגוע המוני (רק אם אפשר, באיצטדיון של מישיגן, ובזמן משחק).

מכבי נגד הפועל זה מאוד באופנה כרגע, וגם מספק יופי של כותרות, אבל מבחינת עומק השנאה והגובה הפוטנציאלי של הלהבות אצל חלק גדול מהאוהדים - הצחקתם שורה ארוכה של קהלים. נסו לבקר פעם במשחק בין אולימפיאקוס לפנאתינייקוס, או אריס לפאוק. חצו לכם את האוקיינוס האטלנטי למשחק בין הסלטיקס ללייקרס, הסלטיקס לניקס, שיקאגו-דטרויט או סן אנטוניו-דאלאס. שלא לדבר על היריבויות המיתולוגיות במכללות: דיוק-צפון קרוליינה, קנזס-מיזורי, קנטקי-לואיוויל, סינסינטי-קסבייר, ג'ורג'טאון-סירקיוז, אינדיאנה-פרדו, מישיגן-מישיגן סטייט או כל קומבינציה בין חמש האוניברסיטאות הגדולות של פילדלפיה - פֶּן, וילאנובה, טמפל, לאסאל וסט. ג'וזף. אחר כך דברו איתי על הדרבי התל אביבי. לא באותה ליגה, תרתי משמע.

אז נכון, די כבר עם ענייני השואה והמוות, המחבלים ושאר מרעין בישין, וכמובן כל סוג של אלימות פיזית. אבל שנאה ספורטיבית? חס וחלילה שניאלץ לחיות בלעדיה. כמה שלאהוד זה נהדר, לתעב את היריב זה גם בסדר גמור ואפילו מומלץ. בלי זה, אפשר לזפזפ ישר לערוץ האופנה, שם כל הצבעים מתערבבים יחד כשצריך וכשלא צריך.

Shaharhermelin@gmail.com