אגדה תל אביבית ידועה טוענת בתוקף כי לו סילבר - ללא ספק מגדולי הגדולים שאי פעם דרכו כאן על מגרש כדורסל - היה מסוגל להגיע לכאלו רמות של אנטיפתיות, עד שאחרי כמה שבועות אפילו החתול שלו נשבר וקפץ מהחלון. אם להסתמך אפילו על חלקיק האחוז ממה שאומרים הרבה מאוד אנשים על קובי בראיינט, אותו חתול לא היה מחזיק אצלו בדירה אפילו חמש דקות. אם לא בגלל האנטיפתיות, משום שכל חלל הדירה, והרבה מעבר לו, היה נתפס על ידי האגו של קובי, והחתול האומלל פשוט היה מוצא עצמו ללא סמ"ק אחד של חמצן.

קובי אוהב בעיקר ארבעה אנשים: אותו, את עצמו, את קובי ואת מס' 24 של הלייקרס. ספק גדול אם תמצאו בלוס אנג'לס, או בכל מקום אחר, אפילו ארבעה אנשים שאוהבים אותו, או לכל הפחות מעריכים אותו. כאדם, כמובן. למרות שהאנטגוניזם לחוסר הנסבּלוּת שלו חוצה קבוצות ויבּשות - קובי השחקן זה כבר סיפור אחר. איש לא יכול לחלוק על העובדה שבראיינט הוא אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה. לא ניכנס כרגע לדיון על מקומו הספציפי בצמרת, אבל רק בודדים, אם בכלל, לא יכללו אותו בחמישייה הראשונה.

לפני כמה ימים, הוא חצה את גבול 30 אלף הנקודות, והוא רק בן 34 ורבע (אם להשתמש בטרמינולוגיה השגורה בפיה של נסיכה ב'). צעיר ביותר מ-14 חודשים מהכי "צעיר" שהגיע לציון הדרך הזה לפניו, הלא הוא ווילט צ'מברליין האגדי. באותו בוקר, התגובה הראשונה שלי היתה משהו בסגנון: "ימח שמו, הוא עוד יעבור את קארים עבדול ג'באר בטבלת קלעי כל הזמנים". מחשבה שלבדה הצדיקה טלפון בהול לניו יורק אל לואיס, אוהד הניקס והעו"ד המצליח (בסדר הזה).

עם כל אהבתו, אהדתו ומחויבותו לניקס, לואיס הוא ג'בארולוג מושבע. מעריץ כל פיסת אדמה עליה דרך אי פעם האגדה והאיש, ומכיר בעל פה את הסטטיסטיקות שלו הרבה יותר טוב מג'באר עצמו. "מטריף אותי שרוב האנשים זוכרים מקארים רק את הסקיי-הוק, את זה שהוא קלע הכי הרבה ושהוא שיחק עד גיל שמונים ושש", הוא אמר לי פעם, "כלומר, זה טוב מאוד שהם זוכרים לפחות את זה, אבל למה הם לא מדברים, למשל, על איזו חוכמת משחק היתה לו, על כמה אסיסטים מדהימים הוא מסר, ועל איזה שחקן הגנה - בעיקר חוסם - הוא היה. ג'יזס כרייסט, מאן. קארים היה חמש פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה ושש בשנייה! שלא לדבר על שש אליפויות, שישה תארי MVP, עשר פעמים בחמישיית העונה, 19 פעם אול-סטאר ואני יכול להמשיך לדבר עליו עוד שעות". אגב, בדקתי. הוא יכול.

אי לכך ובהתאם לזאת, אין מתאים מלואיס כשותף לליבון הסוגיה הבוערת: האם נשקפת סכנה קיומית ומוחשית לשיאו המדהים של קארים, 38,387 נקודות ליגה סדירה. שלפתי את מחשבוני, ותוך כמה דקות הצגתי בפני לואיס את הנתונים הבאים:

נכון לשבת בבוקר, קובי נמצא במקום החמישי בטבלת קלעי כל הזמנים - במרחק של 1,368 נקודות מצ'מברליין שבמקום הרביעי, 2,241 מהמקום השלישי, אותו מאכלס מייקל ג'ורדן, 6,877 מהשני, קרל מאלון, ו-8,336 מקארים.

עד לסיום העונה נותרו לו 62 משחקים. הנחת העבודה שלי, המסתמכת על הסטטיסטיקה הרב-שנתית של קובי, היא שהוא יחמיץ מקסימום חמישה מהם. בהתחשב בכושרו הנוכחי, "הקצבתי" לו במשחקים בהם ייקח חלק 26 נקודות לערב, מה שאומר עוד 1,482 נקודות והשארתו מאחור של צ'מברליין כבר בתום העונה הנוכחית.

בפתיחת העונה הבאה, יהיה קובי כבר בן 35 פלוס. לו רק ירצה, אמרתי ללואיס, ויש להניח שהאגו שלו יגרום לו לרצות עד מאוד, יש לו עדיין ארבע עונות מלאות לפחות. אם לא יעבור פציעות קשות במיוחד, משמעותן של ארבע עונות שכאלו היא לפחות 300 משחקים. גם אם נניח שעקב ענייני גיל וכו' יירד קצת ממוצע הנקודות של קובי, נאמר ל-23, אנחנו עדיין מדברים על 6,900 נקודות, שיחד עם מה שיצבור העונה יביאו אותו לאזור ה-38,400. כן, זה יוצא יותר מקארים. מה לעשות?

כשהתפוגג אבק החישובים, הייתי משוכנע שלואיס ינתק את השיחה בזעם, או לפחות בדיכאון. להפתעתי, הוא נשמע רגוע לחלוטין. שאלתי אותו אם הוא לא קולט את המשמעות האמיתית של העניין. את החיוך שלו יכולתי לשמוע בקלות גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי. "הכל בשליטה", הוא אמר, "לא 300 משחקים, לא שיא כל הזמנים ולא שום דבר. ביום חמישי הקרוב הלייקרס אצלנו בגארדן. צפה להתפתחויות בנושא כשירותו העתידית של קובי. נראה לך שסתם החתמתי אלפי אנשים על עצומות אינטרנטיות, שדרשו מהבעלים להביא את ראשיד וואלאס"?

shaharhermelin@gmail.com