הרבצנו אתמול שידור בגן נר: ג"ג הפקות ואירועים נגד מורנאר ממונטנגרו. קבוצה עם חמישה אמריקאים שאחד מהם ישב בצד כי על פי חוקי הליגההבלקנית הוא מחוץ למכסה, נגד קבוצה בלי אף אחד כזה.

קבוצה שלא שייכת לאזור, נגד קבוצה שכן. קבוצה שהשחקן המרכזי בה מרוויח 700 יורו בחודש, נגד קבוצה שאני לא בדיוק יודע מי-מה, אבל סביר שהשחקן המרכזי ביותר בה משתכר בסביבות 100 אלף דולר.

קשה לומר שהיה כיף. גם היציעים הכמעט ריקים – היו אולי 120 איש – לא מעוררים תשוקה בוערת למשחק. אבל לשדר צריך והרי כבר הגענו אז היידה, שיהיה.

המשחק הזה לא היה קנה מידה לכלום, ובכל זאת זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את ג"ג העונה וכמו כולם מתקשה (האמת? מתעצל) לפענח מה באמת לא דופק שם, ואיפה הבעיות.

התחושה שלי היא, שמעל לכל דבר אחר זו קבוצה שיש לה תקרה. כלומר, תקרה בכל מה שקשור לפוטנציאל מיידי. קני הייז, ראקים סאנדרס ומיצ'ל וואט אולי יהיו שחקנים טובים בהרבה בעוד שנתיים, אבל כנראה שלא בעוד חודשיים.

מהצד השני של סקאלת הגיל, כנרא שגם ברנדון האנטר לא יהיה טוב יותר בעוד חודשיים. אצלו הגרף נמצא בירידה עקרונית, וקשה לבנות על זיגזג כלפי מעלה כרגע. אולי כן, אולי לא, אבל זו בטח אופציה שכדאי להסתמך עליה או לנות בניינים. יש קבוצות שאומרים עליהן שזה יכול להתפרץ בכל רגע וכדאי להיות סבלניים. לגבי הקבוצה הנוכחית של ג"ג, נראה שאמירה כזו יכולה להתאים לליגה בלקנית בלבד הפעם, ולא לליגת קזינו שלנו.

פערי הכוחות היו כל כך גדולים אתמול. מספיקים כמה "סטופים הגנתיים" כמו שניב רסקין קורא לזה – וסר ש. הרמלין מיד מחזיר לו ב"מה, יש דבר שנקרא סטופים התקפיים"? – שצ'יק-צ'ק זה 15 הפרש.

אבל השאלה היא למה ג"ג של העונה, ולמען האמת גם זו של העונה שעברה, מתקשה לשמור על בעירה פנימית לאורך משחק שלם. לפחות ברמת הליגה הבלקנית התשובה תהיה רוב הזמן: כי היריבות כל כך בינוניות או חלשות ברובן, שמספיק רבע אחד טוב כדי ליצור פער ולסגור עניין, אז למה להתאמץ?

למה להתאמץ באמת. תנועת "למה להתאמץ" היא אחת הגדולות בעולם, יש בה כנראה יותר חברים מאשר בכל תנועה אחרת. בתחומים רבים של החיים, אם כי לא כולם, אני נאלץ להודות שאני חלק ממנה. ככה שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאני יכול להבין מה עובר שם בראשים.

להתאמץ? זה קורה בליגת התיכונים. שם עדיין הרעב והתשוקה בעיניים נראים למרחוק. אבל כשהשכר הוא עשרות אלפי דולר בעונה ואחרי שנים של כדורסל במסגרת הבוגרת כשהכל ברור וידוע, יש נפילה אוטומטית.

קני הייז יכול להיות חתול רציני ביותר. הוא כבר כזה, על אף המגרעות שלו (בעיקר קליעה מבחוץ), אבל צריך לשאול אותו למה הוא לא מטריף את השחקנים סביבו בהגנה ובהתקפה, וגומר את המשחק כבר בדקה ה-15 מול יריבה די דלה כמו מורנאר.

אני גם לא לגמרי מבין עכשיו את מי מתכוונים להחליף, אם בכלל, וייתכן מאוד שהקדשנו יותר מדי זמן לדיבור על ברנדון האנטר וראקים סאנדרס בשידור, בשעה שהמוחלף יהיה בכלל מיצ'ל וואט. כן, פתאום זה נראה כמו וואט. אולי זה תמיד היה וואט, בעצם.

ועוד יותר בעצם: עזבו, אם נחיה גם נראה.

קבוצה שיש סימני שאלה כלפי ארבעה מחמישה הזרים שלה (רק ג'מאר סמית' גורם לשביעות רצון בינתיים), היא בעייתית.

שי לוי, שדר הקווים, דיווח במהלך המשחק על אכזבה מסוימת בקבוצה גם מהרכז, הייז. בו בזמן הוא סיפר, שכיוון שסמית' הגיע על פי המלצה של הייז, בקבוצה לא רוצים לגרום לראשון מפח נפש ולשחרר את השני. השניים חברים ושיחקו יחד בליגת הפיתוח של ה-NBA. עד כמה נכון הדיווח? אולי במאה אחוז, אבל גם אם רק חלקית - הפאזל שם נעשה מסובך מדי.

הוא כמובן יכול היה להיות הרבה יותר ריאלי ונוח, אם ג"ג היתה פשוט מצליחה להשאיר את סוסון היאור ג'וזף ג'ונס ואת רומאו טראוויס, שלקחו אותה לעונה טובה. ברם אולם יש חוקים ויש כללים ויש גם בעל בית, והדרישות הכספיות שלהם לא התאימו למדיניות. אוקיי, לגיטימי.

אבל צריך לקחת בחשבון שעלול להיות צד שני לעניין, והוא קורה בדיוק עכשיו: התחרבשות מבוחבשת לאורך חודשים שלמים לגבי סגל הזרים של הקבוצה הזו, עם יותר מדי סימני שאלה ופחות מדי סימני קריאה. בקרוב, מן הסתם, נשמע לפחות על שינוי אחד. אולי שניים.

יש עוד הרבה עניינים בקבוצה הזו, כמו שחקנים ישראלים על אותה עמדה פחות או יותר (דגן יבזורי ועמית שמחון, או נמרוד טישמן ויועד בית יוסף), או יותר מדי שחקנים בסגל אחד, שלא שיחקו במסגרת אירופית. לפעמים זה עובד למרות הכל, ולפעמים זה בא לביטוי בהפסדים בחו"ל או בישראלים שמפריעים קצת אחד לשני מבחינת התקדמות.

ומתי הקהל מחא כפיים אולי לראשונה במשחק? כשג"ג עצרה את מורנאר על 24 שניות בלי זריקה לסל, או כשהקבוצה שלו קלעה סל אחרי חמש מסירות מתואמות בהתקפה. יש קהל אינטליגנטי בגלבוע, אבל הוא צריך סיבות הרבה יותר טובות להגיע ולראות את הקבוצה של האיזור, ממה שהיא נותנת לו כרגע.