ביום שלישי בבוקר, בשעה שכל המדינה נתקעה בפקקי האיילון המוצף בדרכה לתל אביב, עשיתי את הדרך ההפוכה - לכיוון הנגב הצפוני ובאר שבע. מה לעשות, ענייני עבודה שאינם סובלים דיחוי הכריעו חד צדדית את כף המאזניים לטובת יציאה מהבית, למרות שעל הכף השנייה עמדו הישארות בדירה המחוממת, מול המחשב המתחמם, כשברקע צעקות של שכן חמום מוח.

ארובות השמים המטירו גשם בכמויות מבהילות. חשבתי על אבא שלי, שבמשך עשרות שנים מדד במסירות כל טיפת גשם שירדה במערב עמק יזרעאל, ודיווח עליה בדייקנות לשירות המטאורולוגי בבית דגן. דווקא כאשר תופעת טבע חסרת תקדים שכזו מתרגשת על ראשינו (תרתי משמע), האיש כבר לא איתנו כדי ליהנות ולהתרשם ממנה. מצא לו זמן לעלות ליציע הכבוד בגן עדן.

בנגב היה פחות גשום, קצת פחות סוער, אבל לעומת זאת הרבה יותר אביך. לא יודע איך אנשים מסתדרים עם כל הלכלוך הזה שעף שם באוויר. כל בית ובית, בין אם הוא רוצה ולא רוצה, מקבל בימים כאלה ארגז חול בחצר. בדרך כלל יותר מארגז אחד. בדרך כלל גם לא רק בחצר.

גם בבאר שבע היה מלא חול. תוך כדי הליכה ממגרש החניה אל מקום הפגישה שלי, שמתי לב שכל החלונות אטומים כבימי מלחמת המפרץ, ושבחלק מהבתים אף הניחו כל מיני סמרטוטים בכניסה ובחלק התחתון של הדלת, על מנת לצמצם למינימום את כמות הטינופת שתיכנס. איש גבוה ומסיבי מאוד, ניקה היטב את נעליו על אחד הסמרטוטים האלה לפני שנכנס לבית סמוך. כשנכנס, ראיתי מה בדיוק היה אותו סמרטוט.

גופייה של מייקל ג'ורדן.

מה שאתם קוראים. גופייה אדומה, אורגינלית-עאלק, של האיש והשוכן במרומי אולמות הכדורסל. עליה, ולא על שום דבר אחר, ניקה הבאר שבעי החסון את נעלי העבודה הכבדות שלו, לפני שהצליח להגיע אל התה והלימון והספרים הישנים, או שמא אל ארוחת הצהרים, הטלנובלות והסייסטה. מי יודע.

בבת אחת נזרקתי כמעט 20 שנה אחורה, אל פלייאוף ה-NBA של שנת 1993. זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: משחק מס' 2 בגמר המזרח. הניקס מארחים את הבולס כשהם ביתרון 0:1 בסדרה. 50 שניות לסיום, הניקס מובילים בשלוש ועם הכדור. ג'ון סטארקס מפרפר את בי.ג'יי ארמסטרונג, חודר לסל מימין, ודווקא ביד שמאל, החלשה שלו, מוריד דאנק מהסרטים על הראש של הוראס גראנט, וגם של ג'ורדן שמאחר להגיע לעזרה. הניקס ניצחו במשחק, אבל הפסידו את ארבעת הבאים, כולל את משחק מס' 5 בגארדן עם ארבע ההחטאות הרצופות מתחת לסל של צ'ארלס סמית' בשניות האחרונות.

איזו סדרה זו היתה!

למה בכלל נזכרתי בזה? כי הכותרת שנתנה התקשורת הניו יורקית לאותו דאנק של סטארקס במשחק מספר 2, היתה "Walking on Air". מין משחק מלים שכזה: גם "הולך באוויר" כהערכה ליכולות האווירובטיות של השחקן, אבל גם, ובעיקר, ירידה על המלך. יענו "דורך על (אייר) ג'ורדן". מהר מאוד גילו כולם, לרבות הקופירייטרים שבטח נורא היו מרוצים מעצמם, מה קורה כשדורכים על ג'ורדן, שחיסל את הניקס, ואחר כך את בארקלי והסאנס בגמר.

והנה, כמעט 20 שנה אחרי זה, שוב דורכים על ג'ורדן. בבאר שבע. האם תבוא תגובה "אלוהית" הולמת להשפלה? אם נחיה, היה מתערב כאן יו"ר הדירקטוריון ופוסק נחרצות, גם נראה.

shaharhermelin@gmail.com