את רובו של השבוע שעבר עשיתי יחד עם קבוצה של קולגות מעבר לים, שהגיעו על מנת לראות במו עיניהם את אותם מקומות ופרויקטים, למענם הם מתרוצצים ומגייסים כספים במהלך כל השנה. היו שם חבר'ה מכל רחבי ארה"ב. את רובם אני מכיר היטב כבר שנים. עם האחרים, הייתי בקשר של מיילים וטלפונים, אבל זו היתה הפעם הראשונה בה נפגשנו פנים אל פנים.

אחד מאלה הוא לוּ, מהמצטרפים האחרונים למשרד שלנו בלוס אנג'לס. איש נחמד בצורה קיצונית כמעט, אבל לא פחות חשוב מכך - חובב מושבע של ספורט בכלל ושל כדורסל בפרט. אוהד שרוף של הקליפרס מאז שהגיעו לעיר, שאף זכה לעבוד מספר מכובד של שנים במסגרת הקבוצה, במגוון תפקידי שיווק וארגון.

תוך כדי נסיעה במרחבי הנגב, ודיון סוער בענייני ה-NBA, סיפר לי לוּ על מה שהוא מחשיב כהישג הגדול ביותר שלו כאוהד כדורסל: החתמת כל חברי הדרים-טים האורגינלית על אותו כדור ממש. כדור, הניצב כיום במקום הטוב ביותר במשרדו, שמוּר מכל משמר ומן הסתם גם מבוטח בסכום נכבד.

כמו שקורה לא פעם, גם כאן הכל התחיל במקרה. לפני כמה וכמה שנים, בעת שכבר עבד עבור הקליפרס, הגיע צ'ארלס בארקלי לעיר. בהחלטה של רגע, החליט לוּ, מעריץ גדול של בארקלי (כמו כולנו, מן הסתם), לבקש מהאיש שיחתום לו על אחד הכדורים. בארקלי הסכים ברצון, ולוּ היה המאושר באדם. "אמרתי לעצמי: מעכשיו ולעולם זה יהיה 'הכדור של בארקלי'. סיבה מספקת להפוך אותו לאחד הנכסים החשובים שלי".

יסלח לי הסר, זה אמנם לא קשור לכלום אבל בא לי על הצילום הזה משהו פחד. יאאא אולוהייים!

רצה הגורל, וכמה ימים לאחר מכן, הגיע לאולם מג'יק ג'ונסון. במסגרת תפקידו, ניגש לוּ לומר שלום, בלי לשים לב שהוא מחזיק בידיו את "הכדור של בארקלי". כשהבחין מג'יק בחתימה, ניצל לוּ את ההזדמנות וביקש מהקוסם להוסיף את שלו. מג'יק נענה מיד, ובאותו רגע גמלה בלבו של לוּ ההחלטה: הוא לא ינוח ולא ישקוט, עד שחתימות הדרים-טימאים כולם יתנוססו על הכדור.

מאחר שלאורך השנה, כל המי ומי של ה-NBA מגיעים מתישהו לסטייפלס סנטר - בין אם כשחקנים, כמאמנים או סתם כאורחי כבוד - וגם תוך שהוא מנצל את העובדה שעבודתו חייבה אותו להימצא לאורך המשחק ממש על הפרקט, יצא האיש לדרך. זה לקח זמן לא קצר, אבל העסק הלך והתקדם.

מייקל ג'ורדן הסכים בלי בעיה, במיוחד אחרי שראה שבארקלי ומג'יק כבר חתמו.

לארי בירד נענה ברצון.

סקוטי פיפן חתם מיד.

פטריק יואינג הצטרף.

דייויד רובינסון גם.

קלייד דרקסלר לא חשב פעמיים.

כריס מאלין לא היסס.

וכריסצ'ן לייטנר פשוט היה מאושר שמישהו עוד זוכר אותו, שלא לדבר על זה שמבקשים את חתימתו.

נשארו שניים: קרל מאלון וג'ון סטוקטון, אנשי יוטה ג'אז ותאומים הסיאמיים הכי לא דומים בהיסטוריה. "בפעם הראשונה שניגשתי אליהם, הם עדיין שיחקו בג'אז. זה היה בחדר ההלבשה אחרי משחק מול הקליפרס", מספר לוּ, "סטוקטון אמר לי: 'שכח מזה, בנאדם. אני בחיים לא חותם על כדורים'. גם מאלון אמר לי פחות או יותר אותו דבר. ניסיתי להסביר שהאחרים כבר חתמו, אבל הם לא רצו לשמוע. הלכו בלי לחתום. גם בפעמים הבאות שהגיעו, ניסיתי, רק כדי לקבל את אותה תשובה: 'לא חותמים על כדורים וזהו'. כלום לא עניין אותם".

שנה-שנתיים אחר כך, הגיע מאלון ללייקרס, לאותו ניסיון אחרון וכושל להשיג טבעת אליפות. אולי בשל העובדה שסטוקטון לא היה בסביבה, אולי משום ששינה את דעתו ואולי פשוט נמאס לו מהנדנודים של לוּ, הואיל יום אחד גם הוא לחתום. אחד עשר חלומות (טוב, עשרה ולייטנר) כבר מיוצגים בגאון על הכדור. נשאר רק סטוקטון.

במהלך השנים הבאות, ניסה לוּ פעמיים-שלוש נוספות לשכנע את החלום האחרון, ובכל פעם נתקל בהתנגדות עזה. "חשבתי שאני משתגע", הוא אומר, "כל כך קרוב להשלמת המשימה, ורק הכאילו 'ילד-טוב-סולט-לייק-סיטי' הזה - אולי האחרון שהייתי מעלה בדעתי - מסרב. זה כבר הגיע למצב שברגע שהיה רואה אותי מרחוק, עם הכדור או בלעדיו, היה עושה לי 'לא' עם הראש. לא מוכן ודי".

ואם כבר לו, אז שיהיה סילבר, כן? והלו דראז'ן, יאאא אולוהייים 2!

לפני לא הרבה זמן, הגיע סטוקטון שוב ללוס אנג'לס ולוּ החליט לנסות פעם נוספת, אולי אחרונה. בזמן שסטוקטון עמד ושוחח עם מספר אנשים, בהם שחקני עבר, התקרב לוּ ושאל בנימוס אם אפשר לקבל את חתימתו. "אולי זה בגלל שעמדו שם עוד אנשים, והוא לא רצה לצאת פארש בעיניהם, אבל בלי לומר כלום הוא פתאום לקח את הכדור, חתם והחזיר לי. נכון שעל הפנים שלו היתה הבעה, כאילו מישהו זה עתה עבר אותו בטבלת האסיסטים של כל הזמנים, אבל מה אכפת לי. הגשמתי את החלום, תרתי משמע".

חוץ מזה, הסכמנו בינינו שהדרים-טים היו מפרקים את נבחרת ארה"ב לאולימפיאדת לונדון. יואינג, רובינסון, מאלון ובארקלי היו טוחנים אותם מתחת לסל, פיפן היה מאמלל את לברון ובמקרה הצורך - מוסרים לג'ורדן ויורדים להגנה. אבל זה כבר באמת חלום אחר לגמרי.

shaharhermelin@gmail.com