דורון, חבר ילדות, מספר עד היום שהייתי השחקן הכי טוב בארץ נכון לגיל 16. לא הברך דפקה לי את הקריירה, הוא אומר, אלא הראש והתסביכים. הוא צודק אבל אף פעם לא אודה בזה בפניו. אני ממשיך להצביע על הברך כאחראית המלאה ומתקן אותו בעניין הכי טוב בארץ", כי "כמעט הכי טוב" יהיה נכון יותר. והוא בשלו: "היית יותר טוב גם מנדב הנפלד. הראש הרג אותך, לא רצית לעבוד".

לא. לא הייתי יותר טוב מנדב. הקבוצות שלנו התמודדו זו מול זו מספר רב של פעמים כשהיינו ילדים, ואני מסרב לקבל את זה. למעשה, הוא הפחיד אותי. יכולתי לו, ופחדתי. קלעתי נגדו סלים, וחששתי. שלחתי אותו החוצה בחמש עבירות במקרים רבים, וגם כשהוא ישב על הספסל בלתי מזיק וחסר יכולת להשפיע עוד התעסקתי בו במחשבות נרעד מהרעיון שמישהו ימציא חוק חדש ויחזיר אותו למגרש. פעם הוא אפילו סחב אותי על הגב חצי מגרש ובחזרה כעונש בגלל שקלעתי עליו סל באיזה אימון קדטים נשכח, וגם זה לא ניקה אותי מהטראומות. האיש הזה ישב לי עמוק בראש במשך שנים, והוא אפילו לא ידע.

יכול להיות שזו הערצה ולא פחד. הוא היה מואר. מולו באמת הייתי צריך לעבוד קשה, כלום לא הלך בקלות. זכר כף ידו הענקית, הפרושה תמיד ביני לבין הכדור בגובה הנכון מול הפרצוף, צרוב עד היום. בחור נחמד, חכם, נעים, לא היה בו דבר מאיים. ובשום אופן לא יכולתי להביט לו בעיניים מרוב חשש, כבוד וגם בושה. בושה על זה שאני לא יכול לעמוד בסטנדרטים שלו, ולהצטייד במוסר עבודה שעשוי להביא אותי למקומות שהוא נמצא בהם. עד היום הוא השחקן שאני הכי מעריך והוא, למרבה המבוכה, בקושי זוכר ששיחקנו פעם זה נגד זה. איזה עלבון.

עד כמה הוא שיחק לי בראש? הנה דוגמא. טורניר כלשהו-מתישהו של נבחרות בתי ספר כשהיינו ילדים. ביציעים יותר קהל מאשר מגיע היום למשחקי ליגת העל ואני באחד על אפס לכיוון הסל ולעוד שתי נקודות לעיני החברים שבטוחים שאין אליל ממני. פתאום הוא עף מאחורי ומוריד אותי לרצפה בגג מדהים מבלי שראיתי את זה בא. היונה שוב ריחף במבצע הגנתי, עוד לפני שקראו לו ככה בכלל. מול החברים, הבנות, זו שאהבתי והאחרת שאהבה אותי, והמורה לספורט וכל בית הספר שלי. עשה ממני גמד. תחושה של חורבן.

נשאר הרבה מאוד זמן לשחק ואני לא הראשון ולא האחרון שחטף פצצה ב"צ'ייס דאון בלוק". ובכל זאת, זה היה הסוף. אני את המשחק ההוא – גמרתי. מאותו רגע והלאה ביימתי צליעה וזרקתי עליה את כל האשמה, כי הרי רק עם צליעה הוא היה יכול לחסום אותי ככה, כן? אין סיכוי שהיה דופק לי גג בתנאים רגילים כשאני כשיר כמו סופרמן. לא הייתי מסוגל לחיות עם הרעיון שמישהו, אפילו נדב הנפלד, יקרקע אותי ככה מול כולם. מצד שני, הגאווה לא אפשרה לי לוותר, בית ספר שלם רצה לראות אותי מחזיר לו, וסימנתי למאמן שאני רוצה להמשיך.

התוצאה היתה מביכה. שיחקתי מחצית שלמה בצליעה שלא באמת קיימת, רק כדי לתרום מינימום ולאפשר לגיטימציה, בעיניי, לכל סל שהנפלד קלע מולי. הרי אם הייתי כשיר במאה אחוז, הוא לא היה קולע אפילו חצי מהנקודות כן?

לא שכחתי את המשחק הזה עד היום. למזלי, הנפלד אפילו לא זוכר שהוא התקיים. אבל עלוב, פחדן, אגואיסט, מיותר וקטן מזה לא יכולתי להיות. דורון צודק וגם אני: הראש דפק אותי, אבל נדב הנפלד היה הכי טוב בארץ נכון לגיל 16.